1. אם היו מחליפים את נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו השבוע בעצרת הכללית של האו"ם בקטעים מנאומו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ שעסקו במזרח התיכון (מעט מאוד), לא היה אפשר לדעת מי אמר מה. המסרים נשמעו כאילו נכתבו על ידי אותו אדם.
מעולם לא הייתה סימביוזה הדוקה יותר בין ראשי שתי המדינות בנושאים המרכזיים והחשובים לנתניהו - איראן והסוגיה הפלסטינית. זו כמעט "קולקטיביות רעיונית", אם נשאל ביטוי מעולם המושגים של השומר הצעיר. מעולם לא היה ממשל אמריקאי שתמך באופן כה מוחלט בישראל והעניק לה "צ'ק פתוח" לעשות ככל העולה על רוחה. וכאשר היא נקלעת לצרות, כמו במשבר עם רוסיה בעקבות נפילת מטוס הביון הרוסי, ממהרת ישראל לרוץ לוושינגטון ולבקש סיוע ביישוב הבעיות והורדת הקרמלין מהעץ - אספקת סוללות S־300 למשטרו של בשאר אסד. זו אחת הסיבות לכך שגם ראש המוסד יוסי כהן הגיע במפתיע לניו יורק: הוא קיים שיחות עם עמיתיו בממשל כדי למצוא פתרון למשבר עם רוסיה.
לא רק ישראל וארה"ב רואות עין בעין במגוון נושאים. גם ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין ותימן שותפות לדעה כי איראן היא מקור כל הרשע במזרח התיכון. שמעתי זאת במו אוזני בוועידה מיוחדת שהתכנסה ביום שלישי בבית מלון ניו יורקי לציון עשור לארגון של יוצאי הממסד הביטחוני־מדיני האמריקאי בשם "מאוחדים נגד איראן גרעינית".
כהן נאם בפני באי הוועידה, וכך עשו גם שר החוץ הסעודי עאדל אל־ג'וביר, שגריר בחריין עבדאללה אל־רשיד בן ח'ליפה, שגריר איחוד האמירויות יוסף אל־קטייבה, וסגן שר החוץ של תימן, חאלד ימני. הם אומנם לא ישבו עם כהן על אותה במה אלא הופיעו בזה אחר זה, אך למעט שר החוץ הסעודי שהתנצל כי הוא חייב לעזוב בגלל התחייבות קודמת, הנציגים הערביים נותרו לשמוע את דבריו של כהן.
לא פחות חשובים מעצם נוכחותם היו הדברים שהשמיעו. הם נשמעו בדיוק כמו טראמפ, כמו נתניהו, כמו כהן. כולם דיברו על "ההרס והחורבן" שאיראן זורעת באזור. "מאז המהפכה" (האסלאמית ב־1979), ציין אל־ג'וביר, "מה שמאפיין את איראן זה מוות, הרס, טרור, התנקשויות". לדבריו, הכסף שהופשר והועבר לאיראן לאחר הסרת הסנקציות עליה, בעקבות חתימתה על הסכם הגרעין, אינו מופנה להקמת בתי ספר, אלא למימון טרור, לייצור טילים מתקדמים, להתערבות במלחמות בתימן, בסוריה ובעיראק ולערעור המשטרים שם.
הוא סיפר כי איראן מנהלת נגד ארצו לוחמת סייבר, וכי טילים המיוצרים באיראן ומופעלים בידי אנשי חיזבאללה משוגרים לעבר ריאד וערים אחרות בארצו. עד כה 107 כאלה נורו, ולמרבה המזל, לדבריו, רובם יורטו. בהקשר זה יצוין כי שוב ושוב יש פרסומים, שלא זכו לשום אישור רשמי, כי סעודיה שוקלת לרכוש מישראל סוללות כיפת ברזל. גם אם הידיעות האלה הן בגדר סברות כרס, אין עשן בלי אש. בשנים האחרונות יש דיווחים רבים כי מדינות המפרץ רוכשות מישראל ציוד ביטחוני בתחומי הסייבר והגנת הגבולות.
אבל למרות מה שבישראל מכנים "הברית הסונית", המבוססת על הפחד והשנאה לאיראן, כביטוי לאמרה כי האויב של אויבי הוא ידידי, היחסים החשאיים האלה לא יעלו אל פני השטח כל עוד אין התקדמות במו"מ עם הפלסטינים.
ביטוי מוחשי לכך קיבלתי כשניגשתי לכמה מן הנציגים הערביים והצגתי את עצמי. הם שוחחו איתי בלבביות, הביעו את הערצתם לעוצמתה של ישראל וליכולותיה. "אנחנו מדינות קטנות", הדגישו, "ולכן אתם וארה"ב מהוות מחסום בפני שאיפות ההתפשטות והכוחנות של איראן". אך כשביקשתי לראיין אותם ולצטט את דבריהם בשמם, הם חייכו והשיבו בהתנצלות מנומסת: "עוד לא הגיע הזמן. עליכם להתקדם בעניין הפלסטיני".
2. כגולנצ'יק לשעבר, ובנשמה כל חייו, אפשר לשער שהיו לרמטכ"ל גדי איזנקוט כמה טבלאות ייאוש שבהן ספר את השבועות והימים לקראת סיום שירות או תפקיד זה או אחר שמילא בקריירה הצבאית הארוכה שלו. כמעט בטוח שהוא שוב הכין לעצמו, לפחות במחשבותיו, טבלת ייאוש לקראת סיום תפקידו בסוף 2018, בעוד שלושה חודשים בדיוק.
לקראת הפרישה, הרמטכ"ל כבר מכין את סבבי הפרידה שלו. בעוד כשבועיים יטוס לארה"ב כאורח של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב באירוע גדול בניו יורק, וינצל את ביקורו גם לגיחה לוושינגטון כדי להיפרד מעמיתו ראש המטות המשולבים, גנרל ג'וזף דנפורד. השניים מכירים זה את זה היטב - במהלך כהונתו של איזנקוט נפגשו שש פעמים, שלוש בכל מדינה, ודנפורד אף עיטר אותו בעיטור החשוב של הליגיון האמריקאי.
עד לאחרונה ההערכה הייתה כי איזנקוט ייחשב כאחד הרמטכ"לים הטובים ביותר שהיו לצה"ל. הערכה זו התבססה על שילוב של תכונותיו, אופיו ותפיסת עולמו. הוא קר רוח, נינוח, בעל חוש הומור בריא, יודע גם לצחוק על עצמו וגם להיות ציני אם צריך. מראו הדובי משרה רוגע אך גם מטעה - איזנקוט נחוש ולא מוותר בקלות על תפיסת עולמו. אולי יותר מכל עומדת לזכותו העובדה שאינו מתיירא מפוליטיקאים - ככל הנראה אין לו כוונות להיכנס למדמנה הפוליטית והוא אינו צריך להתחנף אליהם. הוא לא מהסס לומר את האמת ולהביע את עמדתו המקצועית.
ב־39 החודשים שבהם הוא מכהן בתפקיד הצליח איזנקוט להוביל רפורמה נכבדה שבמוקדה התוכנית הרב־שנתית (תר"ש) "גדעון". במסגרתה צומצם מספר אנשי הקבע בצבא בכ־4,000 משרתים, הוצער גילם של המפקדים בכל הדרגות, נעשה מאמץ לתגמל את הלוחמים ואנשי החוד, נסגרו טייסות וחטיבות שריון מיותרות וגדל מספר הנשים הלוחמות ומספר המתגייסים מקרב החרדים והבדואים, גם אם הם עדיין מתי מעט.
איזנקוט מונע מתחושה עמוקה של ממלכתיות וסלידה מכל ביטוי של הקצנה. הדבר סייע לו להדוף את הניסיונות, בעיקר מצד גורמי ימין ורבנים, להדתה של הצבא, לפוליטיזציה שלו ולהנכחה של השקפת העולם שלהם. המבחן הבולט שלו, שגם אותו צלח בשלום, היה פרשת אלאור אזריה. אך אולי יותר מכל דבר אחר, השנים שבהן הנהיג את צה"ל התאפיינו בתבונה. איזנקוט היה זהיר בהפעלת הכוח והצליח להשיג שקט יחסי בגבולות מבלי שהצבא ימצא עצמו במלחמה גדולה או קטנה. וזאת למרות עלייה הולכת וגוברת של פעולות צבאיות חשאיות ורועשות ומבצעי מודיעין בכל חמש החזיתות והזירות, שזכו להגדרה "מערכה בין מלחמות". רק בסוריה לבדה ביצעה ישראל בשנה האחרונה - בעיקר באמצעות חיל האוויר - כ־200 פעולות.
אך בחודשים האחרונים מאוים מזלו של הרמטכ"ל, ולמרות הכל הוא עלול למצוא עצמו נגרר בעל כורחו למלחמה. והוא גם סופג ביקורת מנציב קבילות החיילים אלוף יצחק בריק על שכשירותו של צה"ל, ובעיקר צבא היבשה, לוקה בחסר. לישראל נכון לעכשיו שלוש זירות מאיימות, ואיזנקוט עשה הכל כדי להרחיק את העימות לפחות בשתיים מהן.
חזית עזה אינה רגועה ויכולה לצאת מכלל שליטה. שיגור העפיפונים נמשך, וכך גם ההתפרעויות על הגדר והכלי החדש שהמציא חמאס (ביצירתיות רבה, יש לומר): הטרלה לילית של חיילי צה"ל והקפצתם בשל פעולות סרק של צעירים פלסטינים. כל זה קורה משום שממשלת ישראל בהנהגת בנימין נתניהו ושר הביטחון אביגדור ליברמן מסרבת ליזום מהלך, ולו הקטן ביותר, שיסייע להקלת מצוקתם של כשני מיליון תושבי הרצועה. זו מצוקה שהולכת ומחריפה בכל יום, כפי שעולה מדוח שפרסם השבוע הבנק העולמי לקראת דיון בניו יורק של המדינות התורמות לרשות הפלסטינית. איזנקוט וצמרת צה"ל ניסו שוב ושוב לדרבן את הקבינט למהלכים שיסייעו להרגעת השקט, אך ללא הועיל. הממשלה ממאנת לשמוע להם.
גם בגדה המערבית יש פוטנציאל נפיצות. בשבוע שעבר הודלף מישיבת הקבינט כי איזנקוט אמר שכתוצאה מהסנקציות הכלכליות שסופגים הפלסטינים מממשל טראמפ, גל האלימות בגדה עלול להתחדש בסבירות של 60%־80%. בהנחה שהדברים אכן נאמרו, וגם אם איזנקוט הגזים במספרים, בגופי המחקר של קהילת המודיעין קיימות הערכות דומות. מקורן בקיפאון המדיני ובהיעדר כל מו"מ בין ישראל לרשות, למעט התיאום הביטחוני.
באשר לחזית המסוכנת השלישית - סוריה - כאן יש לאיזנקוט ולמטה הכללי אחריות תורמת. התקיפות נגד יעדים איראניים ושל חיזבאללה בסוריה היו תמיד משחק באש, ועל כן נשמר המינון הנמוך שלהן והן בוצעו בחתימה נמוכה. קרי, בלי לקבל אחריות ובלי לדבר על כך. אך בשנה האחרונה התרבו כאמור התקיפות ועמן גם הפטפטת. אלה באו גם על רקע הצלחותיו בשדה הקרב של בשאר אסד, שמחזיר לעצמו שליטה על חלקים הולכים וגדלים של מדינתו. ההישגים מגבירים את ביטחונו העצמי של הנשיא הסורי ומחזקים את נכונותו שלא להבליג על פעולותיה של ישראל.
איזנקוט וצה"ל היו צריכים להבין שלא לעולם חוסן וכי כל הסתבכות כתוצאה מטעות או תקלה יכולה להתפתח למשבר גדול. אך נראה שהם לקו בקהות חושים והשתכרו מהצלחתם. וכך נקלעה ישראל למשבר הקשה ביותר שלה, כתוצאה מהפלת מטוס הביון הרוסי ומותם של 15 אנשי צוותו מטיל של ההגנה האווירית הסורית, בעקבות תקיפה של חיל האוויר בלטקיה, המעוז העלווי של אסד ובסיס הפעולה של צבא רוסיה.
התגובה הרוסית הייתה נוקבת וחריפה. הן מבחינת הרטוריקה והן בהחלטת הקרמלין לספק לסוריה מערכות הגנה מסוג 300־S. נכון, לא אלמן ישראל. על פי פרסומים ביוון, חיל האוויר התאמן על המערכות, וניתן להעריך שאם הן אכן יסופקו לצבא אסד, יידע חיל האוויר להתמודד מולן. אפשר גם להעריך ששני הצדדים יפתחו בקרוב בסבב שיחות ליישוב המשבר ולקביעת מנגנון תיאום יעיל יותר כדי למנוע הישנות תקריות כאלה. אבל הכתובת כבר על הקיר, ואיזנקוט יודע זאת טוב יותר מכל אדם אחר. כעת גם מאיימת עליו עוד צרה. בגלל המחלוקת בין שר הביטחון לראש הממשלה מי יהיה הרמטכ״ל הבא, עלול איזנקוט להתבקש להאריך את כהונתו בכמה חודשים.
3. יוסף לניאדו היה סוחר יהודי אמיד מדמשק, מראשי הקהילה היהודית בסוריה, וחבר פרלמנט שראה את מרכז חייו בפעילות בחוגי המסחר והשלטון הסורי. הציונות, שפרחה בסוריה מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, לא עמדה בראש מעייניו. מאמר שמתפרסם כעת חושף שלמרות זאת, הוא שימש גם מעין מרגל או סוכן השפעה של הסוכנות היהודית בשנות ה־30, בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל והמנדט הצרפתי על סוריה ולבנון. את המחקר מפרסם ד"ר ירון רן, כיום איש עסקים בתחום התשתיות, שעשה דוקטורט באוניברסיטת בר־אילן ובעברו הרחוק היה דוברו ועוזרו של שר האנרגיה משה שחל. המחקר מתפרסם ב"מכאן ומשאם", כתב העת למורשת יהדות דמשק, והוא חלק ממחקר רחב של ד"ר רן שעתיד לראות אור בקרוב.
לניאדו נולד למשפחת בנקאים ובאמצעות קשרי נישואים התגורר בבית סטמבולי - בית מידות מפואר בעיר העתיקה של דמשק. הוא נבחר לפרלמנט כבר ב־1919, כשבסוריה שלט לפרק זמן קצר הנסיך פייסל מהמשפחה ההאשמית, שקיבל הבטחה מהבריטים להיות מלך סוריה רבתי. אך פייסל גורש כעבור זמן מה בידי הצרפתים שהשתלטו על סוריה ולבנון, וכפרס ניחומים העניקו לו הבריטים את השליטה בעיראק.
כחבר פרלמנט המעורה בפוליטיקה הסורית, לניאדו היה חלק מהמעגל המצומצם של מפלגת "הגוש הלאומי" ששלטה בסוריה בשנים 1939־1936. עיקר הקשר שלו היה עם נסיב אל־בכרי, מגיבורי המרד הסורי נגד הצרפתים בשנים 1927־1925, שבשנות ה־30 עמד בראש הסניף של הגוש הלאומי בדמשק, ועם לוטפי אל־חפאר, שר האוצר הסורי. הקשר הונע בעיקר מהכספים של הסוכנות היהודית שהעביר לניאדו לאל־בכרי, ומאינטרסים פוליטיים משותפים עם אל־חפאר.
אף על פי שבסוריה בכלל ובדמשק במיוחד רבים מיהודי הקהילה היו בעלי תודעה ציונית עמוקה ופעלו למענה, לניאדו נמנע מכל פעילות למענה. האיש שיצר את הקשר עמו לצורכי המודיעין של הסוכנות היהודית היה אליהו ששון, לימים ראש המחלקה הערבית בסוכנות היהודית ובשנות ה־30 מחזיק התיק הסורי במחלקה הערבית. במונחים של היום אפשר להגדיר את ששון ראש יחידת מודיעין שפעלה להשגת מידע על הנעשה בעולם הערבי ויחסו לישוב היהודי ולציונות. לצד ששון פעל בתחום המדיני־מודיעיני ראובן זסלני (שילוח), שנחשב למייסד המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים לאחר הקמת המדינה.
ב־1937, בשלב מאוחר בחייו, היה יוסף לניאדו נכון לסייע לששון ולסוכנות היהודית מתוך אינטרסים משותפים לו ולראשי מפלגת הגוש הלאומי בדמשק. הוא עזר לו ליצור קשר עם אל־בכרי ואף הפגיש את השניים בדמשק בשנת 1938. לפי רן, לניאדו לא עשה זאת משום שהשתכנע בצדקת הרעיון הציוני, אלא "מתוך שיקולים של תמיכה בחבריו הקרובים בסניף הגוש הלאומי בדמשק".
באותן שנים, 1939־1936, התחולל בארץ המרד הערבי הגדול שדוכא ביד ברזל בידי ממשלת המנדט (ובסיוע של היישוב היהודי). מנהיג המרד, המופתי של ירושלים חאג' אמין אל־חוסייני, נמלט באוקטובר 1937 לביירות. דמשק הפכה לעורף לוגיסטי שלו ושל פעיליו, שבו הקימו יחידות צבאיות וממנו הבריחו נשק לארץ ישראל וקיימו קשרים עם גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית.
הקשר בין ששון לאל־בכרי ואחרים, שיזם לניאדו, סייע להפיק מידע רב על תוכניותיו של המופתי ופעולותיו. ד"ר רן מסכם כי בזכות הקשר הזה "התעצמה יכולתם של הגורמים הציוניים למנוע העברת נשק לארץ ישראל על ידי גורמים עוינים, שובשו תוכניותיהם של המופתי ומקורביו וגדלה היכולת המודיעינית של היישוב במישור המדיני". ששון וזסלני העבירו את המידע לידי השלטונות הבריטיים ואלה מצדם שיתפו את הצרפתים. "ששון וזסלני הבינו כי יכולתם להעביר לבריטים מודיעין בזמן אמת על פעילי טרור, על הברחות הנשק ועל מערך הקשרים בין הפעילים הלאומיים הסורים והפלסטינים לסוכניה של איטליה וגרמניה במזרח התיכון, תעלה את קרנה של התנועה הציונית ותיתן בידיה יתרונות במאבק על גורל ארץ ישראל".
לניאדו נפטר ב־1944, ופועלו נשכח. עתה מסתבר כי לתנועה הציונית הייתה יכולת חדירה מודיעינית לתוך הצמרת של השלטון הסורי עוד הרבה לפני הקמת המדינה, ועוד הרבה לפני שליחתו של אלי כהן לדמשק.