“להתחיל מבראשית” הפך למטבע לשון, המבטא התחלה של משהו מחדש, אף שכבר עשינו אותו. ואף על פי שאפשר היה לחשוב שיש משהו מדכא בלעשות שוב דבר שכבר עשינו כמה וכמה פעמים – איזושהי קונוטציה סיזיפית - הרי שבצמד המילים “להתחיל מבראשית“ יש דווקא דוק של אופטימיות. מקור הביטוי להתחיל מבראשית הוא כמובן בגלל מה שנעשה מחר בבתי הכנסת. נסיים את הפרשה האחרונה בספר דברים ונתחיל לקרוא מההתחלה את התורה – מספר בראשית. 


לכאורה זה מוזר – למה להתחיל מבראשית? הרי כבר הגענו סוף־סוף אל היעד, מכל בחינה: עם ישראל סיים את מסע הנדודים ונכנס אל הארץ עם יהושע. אנחנו סיימנו לקרוא חמישה חומשי תורה - בכל שבת פרשה, וגם סיימנו את חגי תשרי. זה התחיל עם ראש השנה ויום הכיפורים – חגים עם אימת הדין. המשיך בסוכות, התנועה ההופכית ליום הכיפורים - מהצמצום העצמי והצער לעבר החופש והשמחה שמבטאת הסוכה והיציאה לטבע. והנה אנחנו מגיעים לשמחת תורה, יום שבו אין כל “עזרים”; לא צומות ותענית כדי להתקרב לאל ולא סוכה וארבעת המינים כ”אמצעים” להגיע לשמחה, אלא פשוט שמחה פשוטה
במתנה הגדולה שניתנה לנו. התורה. שמחה של ריקוד. היש גבוה יותר מזה? גבוה מעל הקרקע כמו הריקוד מרוב שמחה? 


בפרשה האחרונה, “וזאת הברכה”, עומד משה, רגע לפני מותו, רגע לפני שהעם נכנס לארץ והוא לא נכנס אליה, ומברך באהבה גדולה את עמו – כל שבט ושבט בברכה המדויקת לו ולאופיו, וכל העם יחד – כעם אחד. כשהוא נפטר, באחד הרגעים הדרמטיים של התורה, כתוב עליו “וּמֹשֶׁה, בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ; לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא נָס לֵחֹה”. אם כך, למה? למה הוא לא מגיע אל היעד? עוד לא נס ליחו! למה אנחנו לא מגיעים אל היעד? למה גם אנחנו מתחילים מבראשית? 


כי להגיע למקום כלשהו באופן סופי, ודאי ומוחלט, משמעו להגיע למקום שממנו אין תקומה – המוות - לא עלינו. זה המקום שבו יש ודאיות מוחלטת. אבל החיים, כך מלמד אותנו חג שמחת תורה, הם דרך מתמדת שבה אף פעם לא מגיעים אל היעד. “אֵין אָדָם יוֹצֵא מִן הָעולם וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדו”- אמרו חכמים. כלומר אדם לא יכול להגשים בחייו את כל מה שהוא מתכנן , אפילו משה רבנו לא מגיע אל היעד . 


סיפור חסידי מספר על המגיד ממזרטיש, תלמידו המובהק של מייסד החסידות – הבעל שם טוב, שכשהיה בן 5 וקראו לו רק דב ולא “המגיד”, קרה אסון והייתה שריפה גדולה בביתו. אמו של הילד דב עמדה בפתח הבית ומיררה בבכי. שאל אותה הילד: ”אמא, למה את בוכה?” ענתה לו אמו, אני לא בוכה בכלל החפצים או הרהיטים אלא בגלל מגילת היוחסין שלנו שעולה עתה באש, מגילת יוחסין שמגיעה עד דוד המלך. אמר לה בנה: “אל תצטערי אמא, נתחיל את הייחוס ממני”. 


הסיפור הקטן והיפה הזה ממחיש שכל אחד מתחיל סיפור מחדש, מבראשית, שוב ושוב. גם משה מעביר לדור הבא את המשימה להמשיך הלאה. וגם הם כנראה לא יצליחו למלא את ייעודם במלואו ויעבירו משימות הלאה, לדור הבא. 


התנועה של האדם ממשיכה כל החיים. יש בה ממד של מעגליות, אנחנו לא פעם מתחילים מבראשית . אבל כמו שסבא שלי, הרב אברהם חזן ז”ל נהג לומר, החוכמה היא לא ליסוב על אותו מעגל בדיוק, אלא לעלות קומה אחת בתנועת ספירלה. אם הצלחנו לעשות את התנועה הזאת, באמת יש מקום ליותר מדוק של אופטימיות, כפי שהגדילה לעשות נעמי שמר במילים הנפלאות שלה, הלקוחות מהרעיון של שמחת תורה, מילים שנדמה לי שמזדמזמות בלבם של הרבה אנשים בתום תקופת החגים ונוסכות בהם שמחה וכוח :”לקום מחר בבוקר, עם שיר חדש בלב, לשיר אותו בכוח, לשיר אותו בכאב, לשמוע חלילים ברוח החופשית ולהתחיל מבראשית”. ואם לא נצליח, כבר יבואו הבאים אחרינו לקחת את המקל ולהמשיך הלאה.