העצרת הכללית של האו"ם היא אירוע בינלאומי בעל חשיבות מועטה. לכן מנהיגי העולם חוזרים אליו מדי שנה כדי לשאת נאומים – מוגבלים בזמן, תודה לאל – בפני אולם חצי מלא במקרה הטוב, והנאומים האלה נשכחים כמעט מיד לאחר שנישאו. 



יש כמובן יוצאים מן הכלל, כמו נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שבעת נאומו האולם היה מלא, מה שלא הפריע לרבים מהנוכחים לפרוץ בצחוק כאשר מנה את כל הישגיו.
 
במידה מסוימת גם ראש הממשלה בנימין נתניהו יצוא דופן, אף שבניגוד לטראמפ, בעת נאומו האולם היה ריק למחצה. נתניהו פיצח את הצופן שמאפשר לו למשוך תשומת לב. דבריו מכוונים בעיקר לציבור בבית. עוזריו עובדים קשה מאחורי הקלעים כדי שיתירו לו לשאת את נאומו תמיד בשעות צפיית השיא בערוצי החדשות בישראל. ראש הממשלה עושה זאת כבר שנים, בעזרת גימיקים ופעלולים, שבהם הוא מציג שקפים, תמונות ולוחות. מובן שגם האנגלית המשובחת עוזרת לו להעביר את המסרים שלו.
 

אבל גם נתניהו יודע בסתר לבו שמעבר לרושם הראשוני, לדבריו יש השפעה מועטה והם אינם מחוללים מעשים, כפי שהיה רוצה. המסרים של ראש הממשלה חוזרים שוב ושוב על האובססיה שלו: איראן, איראן ושוב איראן. הגילוי שלו על אתר נוסף שנמצא בטהרן ובו ציוד וחומרים רדיואקטיביים שאיראן הייתה צריכה לדווח עליהם לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) ולא עשתה זאת זאת היה אכן מרשים.
 
הוא מרשים בעיקר משום שהוא מעיד על יכולת הכיסוי ועומק החדירה של המוסד במקרה זה, בעזרת אמ"ן, לאיראן (אגב, נתניהו יכול היה להיות נדיב ולשבח בנאומו את קהילת המודיעין, אך הוא לא עשה זאת, כנראה כדי לזכות לבד במלוא הקרדיט). 
 
נתניהו סיפר בתדרוכיו לעיתונאים שליוו אותו בביקורו בניו יורק כי המידע על המחסן בטהרן הועבר כבר לפני כחודשיים לארגוני ביון. אפשר להעריך שמדובר באלה של שש המעצמות הגדולות, שחתמו על הסכם הגרעין עם איראן לפני כשלוש שנים – ארה"ב, צרפת, בריטניה, סין, גרמניה ורוסיה. 
 
המידע גם הועבר לסבא"א, ובכל זאת הוא לא הניע עד כה את סבא"א או את המדינות הנוגעות בדבר לכדי פעולה. אפילו לא פנייה לאיראן לקבל הסברים; קל וחומר לשלוח, כפי שההסכם מתיר, פקחים, כדי לבדוק מה יש או היה במחסן שאיראן בקשה להסתיר.

בנימין ושרה נתניהו. זכו לדברי חנופה ושירת הלל

 
במהלך הביקור היו לפחות שלושה אירועים – אחד מפתיע, השני קומי והשלישי מביך - שראויים במיוחד לציון. המפתיע היה בעת מסיבת העיתונאים המשותפת לאחר פגישת נתניהו וטראמפ. נשיא ארה"ב אמר כי הוא תומך בפתרון שתי המדינות ובכך החזיר את הסוגיה הפלסטינית לסדר היום העולמי. נתניהו הופתע והובך. אחר כך נאלץ להתפתל בעזרת השאלה "מה תהיה דמות המדינה הפלסטינית - קוסטה ריקה או איראן?".
 
אך בחלוף יום, כשהתברר שטראמפ כמו טראמפ שינה את עמדתו ומיתן את אמירתו בסוגיה - חזר הסומק ללחייו של ראש הממשלה והמילים "מדינה פלסטינית" כבר לא חזרו לעלות על שפתיו. מה עוד שראש הממשלה יודע כי בסוגיית איראן והפלסטינים ממשל טראמפ רואה עמו עין בעין, ולכן אין לו סיבה להיות מודאג. 
 
וושינגטון תמשיך להכביד את ידה בעיצומים קשים על איראן, ואפשר להעריך בוודאות די גבוהה שבתקופת כהונתו של נתניהו – גם אם ייבחר לעוד ארבע שנים – לא תקום מדינה פלסטינית.
 
אירוע אחר, שהיה יותר בגדר של אתנחתא קומית, היה כאשר שר התקשורת איוב קרא, שמתקשה שוב ושוב לשלוט בלשונו, פלט שהוא השתתף בפגישות חשאיות של נתניהו עם מנהיגים ערבים. כתבת גלי צה"ל אילאיל שחר גילתה כי אחד מאותם מנהיגים היה סגן נשיא אינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה ביותר בעולם, שאין לה יחסים דיפלומטיים עם ישראל. 
 
אפשר להעריך שראש הממשלה נפגש בסתר עם עוד ראשי מדינות ערבים (נוסף למפגש הגלוי עם נשיא מצרים עבדל פתח א־סיסי) ומוסלמים. אף שהאמת צריכה להיאמר כי אין בכך חדש. מרבית מנהיגי ישראל ניצלו לרוב את העצרת למפגשים כאלה.
 
והאירוע השלישי, המביך, היה בעת טקס קבלת שבת שערכו ראש הממשלה ורעייתו לחברי המשלחת הישראלית ואורחים, שבמהלכו פצחו שרת התרבות והספורט מירי רגב והשר קרא בדברי חנופה ושירת הלל ומה יפית לבני הזוג נתניהו. אבל זה כבר לא שייך לתחום הסיקור המדיני אלא לתורת הנפש.