חנות ספרים באוקספורד שבאנגליה ראיתי בשבוע שעבר ספר שהוצג בהבלטה. כותרתו: “השירה הנפלאה של טראמפ”. דפדפתי בחרדת קודש. שילוב של שירה וטראמפ לא נקרה בדרכי כל יום. בתוך הספר, עמוד אחר עמוד, היו שירים ששורותיהם מורכבות אך ורק מציוצים ומהתבטאויות של טראמפ, שורות שהוצמדו יחד על ידי רוברט סירס.
אין ספק שיש בעולם רבים שאוהבים לצחוק על הנשיא האמריקאי. הבעיה היא, או המזל – תלוי איך מביטים על זה - זה שהעולם מונהג על ידי משורר הטוויטר הזה וגורל כולנו תלוי בו. האם לטוב? האם לרע?
גם בעצרת האו”ם בשבוע שעבר הורגשה רוחו הצבעונית של הנשיא האמריקאי. כאשר אמר שהממשל בראשותו הגיע להישגים רבים יותר מאשר כמעט כל ממשל אחר בהיסטוריה של ארה”ב, נשמע צחוק באולם. טראמפ לא התרגש. צוחקים עליו מהרגע שנכנס למרוץ לנשיאות. יותר מאוחר, בהודעה מהבית הלבן, טראמפ טען שלא צחקו עליו אלא איתו. “עשינו שמח”, טען.
בנאום של ראש הממשלה בנימין נתניהו, לעומת זאת, לא נשמעו צחוקים באולם, אלא תשואות. זה היה קשה לשמיעה לכמה אנשים אצלנו. לפי התגובות, שחזרו כמעט בכל דיווחי התקשורת הישראלית, מחיאות הכפיים האלה לא היו סיבה לשמחה בכלל. טרחו להסביר לנו שמוחאי הכפיים היו מושתלים ומוזמנים. לא נוכל לבדוק. רק לצחוק.
נתניהו ממשיך להתעקש ולהכריח את העולם לשמוע את האמת ומציג בפני עצרת האו"ם את העובדות. נדמה היה שהעולם פיתח מזמן עמידות נגד דברי אמת, ולכן אין שום טעם לומר אותם.
אולם טראמפ, השגרירה באו”ם ניקי היילי ואנשי ממשל אחרים כבר הפתיעו אותנו לאחרונה במהלכים של היצמדות מוזרה לאמת - החל מהעברת השגרירות לבירת ישראל ירושלים וכלה בהפסקת העברת הכסף לארגון הנצחת הפליטות הפלסטינית אונר”א.
אנחנו חיים בעידן טראמפ, לא רק בשירה, וכל העת מרחפות באוויר שתי שאלות גדולות: תוכנית השלום של נשיא ארה"ב עם קוריאה הצפונית והתוכנית שלו לפתרון הסכסוך בין הפלסטינים וישראל.
האם ישראל תוכל לומר לטראמפ לא? בינתיים כולנו בכוננות ספיגה לקראת השלום המסתער עלינו.