אנחנו עומדים יומיים לפני 6 באוקטובר, היום שבו פרצה לפני 45 שנה מלחמת יום הכיפורים. אני רוצה לחשוף כאן אירוע הקשור לזירה הסורית ולעמוד על הלקח האקטואלי של ימינו. כבר ידוע לכל כי ב־25 בספטמבר 1973 נפגש המלך הירדני חוסיין עם גולדה מאיר ומסר לה כי הצבא הסורי מצוי בעמדת זינוק להתקפה ברמת הגולן. לשאלת גולדה אם סוריה תצא למלחמה לבדה, בלי מצרים, השיב חוסיין בשלילה. "אז אם כך אין חדש בדברי חוסיין", היה למחרת הסיכום אצל ראש אמ"ן והצמרת הביטחונית שלנו. כי חלק בלתי נפרד מהקונספציה היה שסוריה לא תצא לבדה למלחמה. 

והרי אנחנו יודעים שמצרים אינה יוצאת למלחמה, אבל הרבה פחות יודעים שזמן קצר לאחר שיחת גולדה וחוסיין, התקבל מידע מודיעיני שממנו עלו הדברים הבאים: מטרת הצבא הסורי היא כיבוש כל רמת הגולן; מצב ההכנות של הצבא הסורי לקראת ההתקפה, ומה טרם בוצע; והצעדים הננקטים על מנת להשלים מהר את כל ההכנות.

הענף באמ"ן מחקר שהיה אחראי לסוריה, בראשות סא"ל אבי יערי, הכין מיד נייר מיוחד והעלה אותו לאישור צמרת המחקר של אמ"ן. מסר הכתוב היה: סוריה משלימה הכנות אחרונות לקראת מתקפה לכיבוש רמת הגולן. אבל הצמרת המודיעינית סירסה את הנייר, מחקה את רובו וקבעה שהסורים למעשה חוששים מאיתנו, וברור שהם לא יצאו למלחמה בלי מצרים, ולמצרים אין כוונה כזאת.

מה הפרדוקס הגדול? שאכן התפיסה שלפיה סוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים הייתה נכונה. ולכן אם יש מידע הכי אמין על הכנות להתקפה סורית ברמת הגולן, ובשטח רואים הכנות, המסקנה המתבקשת היא כמובן שגם מצרים יוצאת למלחמה. איך היה אומר שרלוק הולמס: "אלמנטרי"! הטרגדיה היא ששום דבר לא היה "אלמנטרי" בצמרות המודיעין, הביטחון והדרג המדיני. 

להערכתי, שורש כל רע היה בהונאה העצמית שלנו: שיש לנו את חיל האוויר הכי טוב ואת השריון הכי טוב; שאנחנו ענקים והערבים אפסים; שהסדיר שלנו יוכל לבלום עד שיבואו המילואים; שבמצרים יש תרגיל; שהסורים חוששים מאיתנו. כישוף של הונאה עצמית אחז בנו. 

וזה מביא אותי לימינו. יש לי תחושה שמשהו מאותה הונאה עצמית אוחזת בנו גם כיום, בכל רובדי הציבור. אני חוזר ושומע את הפזמון שלפיו "אנחנו הכי חזקים במזרח התיכון" , וש"אין עלינו שום איום קיומי" (ואני תמיד שואל את עצמי: ואם יהיו לנו עשרות אלפי הרוגים ופצועים, זה איום רבע־קיומי? חצי־קיומי?); ותפסיקו להפחיד אותנו עם האיראנים ועם הטילים שלהם ושל חיזבאללה; יש לנו כיפת ברזל ושרביט קסמים וטילי חץ, שיידעו להביס את הטילים של שונאינו; האיום הכי גדול עלינו זה לא איראן וחיזבאללה, אלא השסעים הפנימיים, וכדומה.  

לך תדע מה באמת נכון או לא, אך זיכרון מלחמת 1973 רודף אותי. אני לא שקט ואיני יודע, למשל, איך מדינת ישראל תוכל להתמודד אם ביום מן הימים ישגר עלינו חיזבאללה, בהוראת איראן, רק 5,000 טילים מדי יום, למשל,  ומתוכם כמה טילים מדויקים על בתי החולים שלנו. 

האם גם עכשיו אוחז בנו הכישוף?