1. לא פשוט להיות בנימין נתניהו. מנאום תוכחה חובק עולם ממרומי דוכן עצרת האו"ם, באנגלית משובחת ועם להקת מעודדים באולם - אתה חוזר ארצה וימים ספורים אחר כך מתייצב שוב לחקירה בפרשת 1000 ו־2000. אתה, ראש ממשלה מהולל, מדינאי, פוליטיקאי מוכשר וכמעט בלתי מנוצח, נאלץ לשבת מול חוקרים שמטיחים בפניך בפנים חתומות עוד ועוד חומרים, עוד ועוד עדויות שסיפקו האנשים שהיו הקרובים אליך ביותר. זה לא נעים שהחוקרים מבהירים לך בדרכם שהם אלה ששואלים את השאלות ואתה הוא שאמור לספק תשובות, וכשאתה מנסה לברוח ימינה או שמאלה, לעלות קומה או לרדת - הם בפנים חתומות מחזירים אותך למסלול. 
 
זוהי נפילה מורלית ואישית ובמידה מסוימת גם לאומית, כשראש הממשלה נע בין סוגיות מדיניות הרות גורל לבין תמרונים בסבך חקירות פליליות, מול עדויות ממקורות שהוא עצמו בחר אותם וסמך עליהם, ולא הבחין בזמן שמשהו לא בסדר, ועכשיו בזה אחר זה הם מתייצבים בפני החוקרים, עוטים שכפ"ץ של עד מדינה על מנת להגן על עורם וסודקים בעדותם את עורו ובשרו שלו. 

זה קשה וכואב בעיקר לבנימין נתניהו ולמשפחתו, אבל זה כואב (גם אם מתבקש) גם לאזרח מן השורה כמוני, שנתניהו הוא ראש הממשלה גם שלו.

2. אני קצת מכור לטוויטר, "מדינה" בפני עצמה, שבה חיים פוליטיקאים, עיתונאים ואזרחים מעורבים שיש להם מה לומר כמעט בכל דבר ועניין. מי ש"חי" שם יכול להגיע בקלות למסקנות מעוותות ומנותקות מהמתרחש בציבור הכללי, שרובו לא נמצא בטוויטר ולא מכיר את הלך הרוח ואת הטרנדים הפוליטיים והחברתיים בו.

אני, למשל, חשבתי וגם כתבתי שנאום נתניהו באו"ם היה טוב וכי הוא עושה שימוש מושכל במודיעין לצורכי הסברה על מנת להרתיע, לגרום לאיראנים ולחיזבאללה להרגיש מאוימים, ולהביא לתודעה שלהם שהם כמעט חשופים לגמרי מול המודיעין הישראלי. הנאום גרם לראשי משטר האייתוללות, למפקדי משמרות המהפכה ולחיזבאללה לחוש שראש ממשלת ישראל מרקיד אותם עירומים בתוך תא זכוכית במרכז העיר. 

בטוויטר רבים חשבו אחרת. חשבו שנתניהו רדוד ופופוליסטי ולא מעניין אף אחד בעולם, שהוא עשה שימוש מופקר בחומר מודיעיני רגיש ועוד. אבל אני אוהב לפרגן ורואה גם את החיובי. נכון שהייתי שמח אם ראש הממשלה היה מרהיב עוז ומציג תוכנית לבעיית הבעיות של ישראל, הבעיה הפלסטינית. הוא חייב להציב חזון ותקווה לצעירי שני העמים, אבל בחר להישאר באזור הנוחות של איראן והגרעין - הנושא החביב עליו ב־15 שנים האחרונות. 

באשר לשימוש של נתניהו בחומרי המודיעין, אני סבור שראש הממשלה, כמפקדו של המוסד, הוא "הבעלים" של החומר, והוא רשאי לקבוע את סיווגו הביטחוני. אפשר לעשות בו שימוש לסיכול מבצעי, ואפשר לנסות לעשות בו באופן מושכל סיכול ציבורי. המודיעין נועד לשרת את הקבינט ולא להפך, ולכן בעניין הזה זוהי זכותו המלאה של ראש הממשלה. גם לסוג הזה של הסיכול יש הישגים, השאלה היא, כמו תמיד, המינון.
 
ליברמן ובנט. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
ליברמן ובנט. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

3. ובינתיים, בעוד ראש הממשלה מציג לעולם את האיומים, מתכתשים שר הביטחון אביגדור ליברמן והטוען לכתר נפתלי בנט באופן מכוער ופומבי סביב הטיפול בעזה. השיקול הוא כמובן לא לאומי ולא ביטחוני, אלא תקשורתי, פוליטי ואלקטורלי. בנט למעשה אומר: תנו לי את הכוח הפוליטי, וכשר הביטחון איישם את מדיניות הימין בעזה (אולי הוא זה שיחסל את הנייה בתוך 48 שעות?). הבעיה היא שליברמן משיב לבנט פומבית במקום לומר לו בקצרה: "אתה מתבקש להביע את דעתך הביטחונית־האופרטיבית בקבינט ובממשלה ולא על דפי העיתונות". האינטרס לדו־קרב הזה הוא כנראה של שניהם.
 
אינני יודע מי יהיה שר הביטחון הבא - ליברמן כמו שירצה ודאי נתניהו, שינסה להקדים מו"מ קואליציוני לבחירות, או בנט, שלוטש עיניים לתיק ועשוי לקבל הצעה מנתניהו לקחת את תיק החוץ, באיום שאם לא ייקח - ילך לאופוזיציה ולפיד יהיה שר החוץ. אבל אני יכול להבטיח לכם שאם בנט יהיה שר הביטחון הוא יהיה שקוף, מתון ואחראי, משתי סיבות: האחת - המציאות, השיקולים והאחריות שגוברים על כל חלום, והשנייה - כשאתה שר ביטחון, אתה בעיקר רוצה להיות ראש ממשלה ואתה מתנהג ממלכתית, ביטחונית ולא פוליטית, ואתה מביא בחשבון במערכת השיקולים את השותפים במצרים, בירדן, בארה"ב ועוד. 

הייתי שם שנים וראיתי אישים פוליטיים משמאל ומימין נכנסים ללשכת שר הביטחון משל באו אל תוך ארון הקודש מאחורי הפרוכת והם נעטפו קדושה, אחריות ושיקול דעת. לכן כותרות לחוד ומציאות לחוד.

4. העצרת לזכרו של יצחק רבין ז"ל בכיכר העיר בתל אביב צריכה להיות פוליטית, היות שאישיות פוליטית נרצחה בה בשל דעותיה הפוליטיות. זו איננה עצרת ממלכתית או מפלגתית. בניגוד לעצרת בכנסת, בחלקת הקבר או בבית הנשיא, בעצרת בכיכר צריך להזכיר מי נרצח, מדוע נרצח, מה הייתה מטרת הרוצח ועד כמה השיג את מבוקשו. לא הגיוני להפוך את העצרת לכזו שפוליטיקאים לא מדברים בה. זו עצרת פוליטית שצריכה להזמין אליה כל מי שמגנה בתוקף את הרצח המתועב וכל מי שמסכים למסר האוניברסלי "כן לשלום - לא לאלימות".

לעצרת ביום השנה השני לרצח באתי לכיכר כעוזרו של שר הביטחון יצחק מרדכי מהליכוד. הוא נאם שם, והקהל קיבל אותו בהערכה. אני חושב שישנה חשיבות גדולה לכך שלצד ראשי העבודה ינאם גם יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. מי שמתכנן לבטל את השתתפותו - טועה. אפשר שתהא זו עצרת פוליטית מזמינה ולא דוחה, עם תמצית לא מזויפת של ממלכתיות. יש בה מקום לחילונים ולדתיים, לשמאל ולימין - אבל זוהי עצרת פוליטית לזכרו של פוליטיקאי שנפל על משמרתו ברצח מתועב. 
5. בקרוב ייחנך הקטע הצפוני החדש של כביש 6, כביש ברכה שמקרב מרכז לפריפריה, מפחית תאונות, זיהום אוויר, זמן ואנרגיה, והוא יעיל ופעיל, הגם שישנן בעיות עם פקקים מיותרים וכיוב'. שוחחתי בשבוע שעבר עם שר התחבורה ישראל כץ והצעתי לו לקרוא לקטע מהכביש על שמו של הרמטכ"ל לשעבר רא"ל משה לוי ז"ל, שבמקום ללכת מהלשכה לפוליטיקה, הלך להיות פלח בשדות בית אלפא עד שנקרא לעמוד בראש פרויקט "כביש חוצה ישראל". שוחחתי גם עם דליה רבין, שהכביש קרוי על שם אביה, והמשפחה כמובן לא תתנגד שהקטע ייקרא על שם הרמטכ"ל שכיהן בתפקיד בזמן שרבין שימש כשר ביטחון באמצע שנות ה־80.
6. לא מעט מקוראי הוותיקים מכירים כבר את חברי הטוב לשירות הצבאי ולחיים ארז וינר, בעבר עוזר הרמטכ"ל וכיום מנכ"ל יקבי ירושלים. בטח גם שמתם לב שלא כתבתי אל"ם (במיל') ארז וינר, היות שזה כבר לא רלוונטי. אמש, בשעה שאני מוביל את בתי תמר לחופתה, העניק הרמטכ"ל גדי איזנקוט דרגות תת־אלוף לווינר, וזוהי המתנה הטובה והיפה ביותר שיכולתי לקבל. ארז מונה בעבר לתפקיד קצין חינוך ראשי בדרגת תת־אלוף, אך המינוי והדרגה נמנעו ממנו בשל "פרשת הרפז" שנסתיימה בלא כלום. ארז ממשיך לעשות מילואים בהיקף של עשרות ימים בשנה כקצין התכנון של פיקוד הדרום, וכמו עמיתיו בתפקיד בפיקוד הצפון והמרכז הוא מועלה כעת לדרגת תת־אלוף. אין ראוי ממנו ואין שמח כמוני.
 
שבת שלום.