השבעתו של ברט קבאנו בסוף השבוע כשופט בית המשפט העליון היא ניצחון גדול לטראמפ. אך בטרם תומכיו של הנשיא האמריקאי יוצאים לחגוג, חשוב שיזכרו שאין בה בכדי למחוק את הישגי הגל הפמיניסטי הנוכחי, שהקמפיין #לא_התלוננתי, שפרץ לאחר עדותה של ד”ר כריסטין פורד, הוא חלק חשוב בו.
לא ניתן יהיה לשוב ולגרום לנשים שעוברות הטרדות מיניות לשתוק. הרשתות החברתיות הן כלי רב־עוצמה עבורן לפרוק את אשר על לבן, לעורר מודעות, לעודד נשים מותקפות אחרות ואף לפנות באופן ישיר למי שתקף אותן ולספר את סיפורן. כל זאת בלי להיות מוגבלות לחוק ההתיישנות, שחל בין השאר על פגיעות נפשיות שלא יגלידו לעולם.
כמו בגלי הפמיניזם לאורך ההיסטוריה המודרנית, גם כעת יש תגובה ריאקציונית של אלו, גברים ונשים, שמפחדים מערעור הסדר החברתי הקיים. מצוידים ברוח הגבית של טראמפ, הם מלגלגים על וידויי הגולשות או תוקפים בזעם את הקמפיין. בישראל, למשל, כתב הפובליציסט דרור אידר, השגריר הבא שלנו ברומא, ב”ישראל היום”, עיתונו של פטרונו של טראמפ, שלדון אדלסון, כי וידויי הנשים ברשת הן “אינקוויזיציה מחשבתית” ומבטאים “טמטום רגשי חסר גבולות”.
הפובליציסטית גלית דיסטל־אטבריאן זעקה נגד שימוש נשים “בוואגינה כנשק”. עו”ד מורן סמון, מומחית לדיני משפחה, קראה בטוויטר “די להאשמות שנים בדיעבד!” והציעה להעמיד נשים לדין על אי־קיום חובתן האזרחית לדווח בזמן אמת על פגיעה מינית.
כל המתנגדים נאחזו בשיח המשפטי כבסיס לטיעוניהם ונופפו בחזקת החפות. היה להם נוח להתעלם מהעובדה כי רבים מהסיפורים אינם מציינים את שם הפוגע, וכי לרשותם של גברים המואשמים בפגיעות מיניות קיימת האפשרות הן לעשות שימוש זהה ברשת ולספר את סיפורם, והן לפנות לערכאות משפטיות ולתבוע תביעת דיבה. גם פורד עצמה, חשוב להזכיר, עברה תשאול ארוך בוועדת סנאט. לעדותה, אגב, היו אף ראיות תומכות. אך העניין כאן אינו משפטי.
הבעיה המרכזית שמייצגים הזועמים למיניהם קשורה באי־היכולת שלהם להזדהות רגשית עם הפגיעה המינית, עם הייסורים הנפשיים ארוכי הטווח שהיא גורמת, עם הצורך להדחיקה ועם הקושי הגדול שבחשיפתה. הזעם שלהם מוביל אותם לביטויים מחפיצים ומיזוגניים כלפי נשים. כולם מתעלמים מהחשיפות הרבות של פגיעה מינית שאפשר הקמפיין גם לגברים.
שנה לאחר השקת MeToo#, קשה שלא לראות בו מהלך היסטורי. אנו בעיצומו של גל פמיניזם נוסף במסע הארוך לשוויון לנשים, שהחל עם מאבק הסופרז’יסטיות במאה ה־19 וכיום מתמקד בשחרור גוף האישה מהטרדות מיניות. הזעם בארצות הברית, ההפגנות, הצטרפותם של גברים רבים לגל המחאה ועדותה של פורד - כל אלו מעידים כי גל זה אינו האחרון ברצף.
לא ניתן יהיה לשוב ולגרום לנשים שעוברות הטרדות מיניות לשתוק. הרשתות החברתיות הן כלי רב־עוצמה עבורן לפרוק את אשר על לבן, לעורר מודעות, לעודד נשים מותקפות אחרות ואף לפנות באופן ישיר למי שתקף אותן ולספר את סיפורן. כל זאת בלי להיות מוגבלות לחוק ההתיישנות, שחל בין השאר על פגיעות נפשיות שלא יגלידו לעולם.
כמו בגלי הפמיניזם לאורך ההיסטוריה המודרנית, גם כעת יש תגובה ריאקציונית של אלו, גברים ונשים, שמפחדים מערעור הסדר החברתי הקיים. מצוידים ברוח הגבית של טראמפ, הם מלגלגים על וידויי הגולשות או תוקפים בזעם את הקמפיין. בישראל, למשל, כתב הפובליציסט דרור אידר, השגריר הבא שלנו ברומא, ב”ישראל היום”, עיתונו של פטרונו של טראמפ, שלדון אדלסון, כי וידויי הנשים ברשת הן “אינקוויזיציה מחשבתית” ומבטאים “טמטום רגשי חסר גבולות”.
הפובליציסטית גלית דיסטל־אטבריאן זעקה נגד שימוש נשים “בוואגינה כנשק”. עו”ד מורן סמון, מומחית לדיני משפחה, קראה בטוויטר “די להאשמות שנים בדיעבד!” והציעה להעמיד נשים לדין על אי־קיום חובתן האזרחית לדווח בזמן אמת על פגיעה מינית.
כל המתנגדים נאחזו בשיח המשפטי כבסיס לטיעוניהם ונופפו בחזקת החפות. היה להם נוח להתעלם מהעובדה כי רבים מהסיפורים אינם מציינים את שם הפוגע, וכי לרשותם של גברים המואשמים בפגיעות מיניות קיימת האפשרות הן לעשות שימוש זהה ברשת ולספר את סיפורם, והן לפנות לערכאות משפטיות ולתבוע תביעת דיבה. גם פורד עצמה, חשוב להזכיר, עברה תשאול ארוך בוועדת סנאט. לעדותה, אגב, היו אף ראיות תומכות. אך העניין כאן אינו משפטי.
הבעיה המרכזית שמייצגים הזועמים למיניהם קשורה באי־היכולת שלהם להזדהות רגשית עם הפגיעה המינית, עם הייסורים הנפשיים ארוכי הטווח שהיא גורמת, עם הצורך להדחיקה ועם הקושי הגדול שבחשיפתה. הזעם שלהם מוביל אותם לביטויים מחפיצים ומיזוגניים כלפי נשים. כולם מתעלמים מהחשיפות הרבות של פגיעה מינית שאפשר הקמפיין גם לגברים.
שנה לאחר השקת MeToo#, קשה שלא לראות בו מהלך היסטורי. אנו בעיצומו של גל פמיניזם נוסף במסע הארוך לשוויון לנשים, שהחל עם מאבק הסופרז’יסטיות במאה ה־19 וכיום מתמקד בשחרור גוף האישה מהטרדות מיניות. הזעם בארצות הברית, ההפגנות, הצטרפותם של גברים רבים לגל המחאה ועדותה של פורד - כל אלו מעידים כי גל זה אינו האחרון ברצף.