לאחרונה פרסם ראש העיר ירושלים ניר ברקת את תוכניתו לסילוק אונר"א מתחומי העיר והחלפת סוכנות האו"ם הזאת, המספקת שירותים שונים ל"פליטים" הערבים בירושלים - בשירותים שתעניק להם העירייה. העילה הישירה לפרסום התוכנית הייתה החלטתו של ממשל טראמפ להפסיק את הסיוע הכספי לאונר"א. ראש לכל, יש לברך את ברקת על עצם ההכרזה.

יש לקוות כי גלום בה גם הצעד החשוב מכל: ביטול “מעמד הפליט" למי שסבא או סבא רבא שלהם ברח בעיצומם של קרבות מלחמת העצמאות משכונה ירושלמית ערבית אחת לשכונה ערבית אחרת. כשם שהיהודים תושבי העיר העתיקה שגורשו ממנה בידי הערבים בתש"ח לא נחשבו ולא נחשבים לפליטים - כך אין שום סיבה בעולם להתייחס כך אל הערבים. למרב ניתן להגדיר אותם “עקורים" שיושבו מחדש.

ליהודים שגורשו מהעיר העתיקה, או נסוגו מנווה יעקב ועטרות, נמצא דיור במבנים שמהם ברחו הערבים, או שנבנו להם שיכונים בידי המדינה, וחסל. כך היו צריכים כמובן לנהוג גם הערבים. אלא שהם העדיפו להנציח את מעמד הפליטות רב־התשואות, והקימו בלב ירושלים “מחנות פליטים", בשועפאט, למשל. זה הפך מיד לעוד שכונה ערבית בירושלים, למעט הבדל אחד: שארגון אונר"א התמקם בשכונה וסיפק שירותי חינוך, בריאות ותעסוקה לכמה רבבות ערבים, מאז ועד היום. טיפול השורש בבעיית הפליטים צריך להתחיל מביטול המעמד הזה, חנק תקציבי מוחלט, הפסקת כל שיתוף פעולה של שלטונות ישראל עם הארגון ואספקת שירותים חליפיים. 

בית ספר של אונר"א. צילום: רויטרסבית ספר של אונר"א. צילום: רויטרס

 

הבעיה עם מדיניות ישראל כלפי אונר"א החלה ב־1967, כאשר שרי ממשלת אשכול, ומשה דיין בראשם, שמחו מאוד כי יש גוף בינלאומי שממשיך לטפל ב"פליטים". אין לדעת אם הקמצנות הובילה את המדיניות או חוסר הביטחון המוחלט ביחס לעתיד השטחים ששוחררו. מכל מקום, יותר מ־50 שנה נמשך המצב האבסורדי הזה שעמו השלימה מדינת ישראל, שגוף של האו"ם מטפל בירושלים בתושב העיר כי סבא רבא שלו ברח מליפתא לשועפאט. ה"טיפול" הזה כולל כמובן רשת ענפה של בתי ספר שבהם מגדלים, דור אחר דור, את התלמידים על שנאה לישראל והבטחה לשוב יום אחד ל"בתיהם" ול"אדמותיהם" בכל רחבי הארץ.

הייתה אפילו שרת חינוך אחת ששלחה את סגנה להשיב על שאילתה שלי בכנסת: הכיצד ייתכן שבירושלים הריבונית מלמדים לפי תוכנית הלימודים הפלסטינית, והתשובה הייתה מזעזעת בטיפשותה: אם ילמדו על פי תוכנית הלימודים הישראלית, יהיו זכאים לתעודת בגרות ישראלית, ואז יוכלו להתקבל לאוניברסיטאות שלנו. התוצאה, כמובן, הייתה שהם מתקבלים ללימודים גבוהים באוניברסיטה העברית אחרי שזכו ל־12 שנים של שטיפת מוח שהפכה אותם למחבלים בכוח, ורבים מהם - גם בפועל.
 

הצרה עם תוכניתו של ראש העיר ירושלים היא כמובן בעיתויה. שום דבר לא מנע ממנו, או מקודמיו, בכל שנות כהונתו, או כהונות קודמיו, לספק שירותים עירוניים ראויים לכל הערבים בירושלים ו"הפליטים" בכללם. שום דבר לא מנע ממנו לא להעניק רישוי לכל מוסדות אונר"א בעיר, גם אם המדינה לא תמכה במהלך כזה, וע"ע דפוס התנהגותו של ראש עיריית חיפה, יונה יהב, ביחס למכל האמוניה, מדיניות שהכריחה את המדינה בסופו של דבר לסגור את המכל.

כהשלמה לתוכנית ברקת דרושה, כמובן, גם הכרזה על הפסקת שירותים מיידית לאו"ם בארמון הנציב עד שיסולק משם או יכיר בריבונות ישראל ויתחיל לשלם ארנונה. אבל ברקת מכריז על מדיניותו זו דקה לפני שהוא עוזב את תפקידו והולך להתמודד בשורות הליכוד על מושב בכנסת, ולפיכך תוכניתו נראית יותר כהצהרה פוליטית שנועדה למתפקדי הליכוד מאשר לפקידי אונר"א או ערביי ירושלים. כך מזכירה התוכנית את 48 השעות הידועות שקצב ליברמן להנייה - כל עוד לא היה שר ביטחון.