ההתפטרות של ניקי היילי באה לנשיא דונלד טראמפ בעיתוי נוח. הוא מרגיש כמו ווינר ונראה כמו ווינר. הרגע מינה שופט עליון, על אפם ועל חמתם של מתנגדיו. ואם השגרירה הכוכבת עוזבת, לא נורא, מישהו אחר יבוא במקומה.


למה היילי עוזבת איננו יודעים. אפשר לנחש. אולי תחושה מוצדקת שימיה הגדולים באו״ם מאחוריה. בחודשים האחרונים התחלפה צמרת הממשל, וכוכבים חדשים החלו להאיר את שמי וושינגטון. שר החוץ מייק פומפאו אינו ביישן ומסתורי כקודמו. היועץ לביטחון לאומי ג׳ון בולטון כבר היה שגריר באו״ם, כך שאין להיילי יתרון על פניו. ייתכן שעשתה את החישוב הפשוט - מוטב לעזוב עכשיו, בשיא, אהודה ומוערכת, ולא לחכות למעידה. 


משרת השגריר באו״ם מבליטה את האוחזים בה. כך סמנתה פאואר של אובמה, מדלן אולברייט של קלינטון, ג׳ין קירפטריק של רייגן. כמה מהשגרירים האלה התקדמו לתפקיד בכיר יותר, אך האחרון שכיהן הן באו״ם והן כנשיא הוא ג׳ורג׳ בוש האב. הימים שבהם דיפלומט מנוסה הופך לנשיא, חלפו מזמן. גם אם היילי תתמודד ביום מן הימים, מה שיכשיר אותה למרוץ הוא העובדה שהייתה מושלת מדינה, לא שהתקוטטה במסדרונות המיותרים של האדמיניסטרציה המסואבת של האו״ם.

בינתיים הבטיחה היילי לא להתמודד בשנת 2020. אם תעמוד בדיבורה, תוכל להתמודד רק ב־2024. עד אז, איש לא יזכור קדנציה קצרה וסוערת בניו יורק. היא תצטרך לאתר דרכים אחרות להתבלט. 

רבים משגרירי ארה״ב באו״ם היו ידידי ישראל. קשה להיות אמריקאי באו״ם ולא לזהות את הצביעות והאובססיה נגד ישראל. דניאל פטריק מויינהן הגדול זיהה את האובססיה הזאת בשיאה, כשהאו״ם הכריז שהציונות היא גזענות. בסופו של דבר, השגריר הוא עושה דברו של הנשיא. כך שהפרישה של היילי לא צריכה להצמיח דאגה חמורה. קשה להעלות על הדעת שהמחליף שלה יקשה על ישראל.