נפתח בבקשת סליחה: לא כל קוראי “מעריב” מתגוררים בתל אביב. לא לכולם יש עניין בתל אביב. המאמר הזה עוסק, קודם כל, בתל אביב, אם כי נדמה לי שיש בו ניסיון להציע משהו שחורג מהגבולות המוניציפליים של העיר שאני מתגורר בה.
לסליחה אוסיף הבהרה: איני נוהג לומר, שלא לדבר על לכתוב, למי אצביע בבחירות. גם הפעם לא אעשה זאת במפורש. למרות זאת, התשובה כנראה תהיה ברורה. אך כוונתי כאן איננה לקבוע שצריך להצביע למועמד כזה או אחר, אלא להציע קריטריון סביר להצבעה. אם התשובה למי להצביע נראית לכם טריוויאלית לאחר הצבת הקריטריון הזה – אתם כבר תדעו מה לעשות.
רון חולדאי הוא ראש העיר תל אביב זה 20 שנה. נדמה לי שבמשך רוב התקופה הזאת רוב תושבי העיר מרוצים ממנו. בעצם, זה לא רק נדמה, זה די ודאי. כך הוכח בבחירות החוזרות, והחוזרות אחריהן, והחוזרות אחריהן. חולדאי הוא לא תמיד איש נעים, ופה ושם יש מי שמכנים אותו דיקטטור. חולדאי לא תמיד צודק. בקדנציה הארוכה שלו עשה כמה שטויות, קיבל כמה החלטות שגויות, ועשה כמה דברים שנויים במחלוקת. זה טבע התפקיד, זה טבעה של עשייה.
כמה זמן זה מספיק?
הוא עומד לבחירה מחודשת מול מועמד צעיר יותר, אינטליגנטי ופעלתן, מנוסה וחכם. בשבועות האחרונים ניסיתי להבין במה עולה הצעיר על המבוגר. פה ושם קיבלתי תשובה עניינית, בדרך כלל ממוקדת מאוד. יש שלא אוהבים את מדיניות החינוך שלו. יש שלא סובלים את "אוטותל". יש שמתרגזים על ענייני תכנון ובנייה כאלה ואחרים. אבל בדרך כלל התשובה פחות ממוקדת. התשובה המקובלת היא משהו בנוסח “הגיע הזמן להחליף”. או, בנוסח אחר, “20 שנה זה מספיק” (והיו שאמרו “זה יותר מדי”). או בנוסח של המועמד המתחרה: “20 שנות שלטון זה מספיק. גם אם הן היו טובות, בדמוקרטיה מתפקדת רענון השורות הוא חשוב מאוד”.
זו תשובת הבל, שיש בה משהו מקומם. זו תשובה שיש בה השחתה של השיח הפוליטי. בעצם, היא גורסת כך: חולדאי הוא ראש עיר טוב, אולי אפילו מצוין, אבל כבר יותר מדי זמן שהוא טוב, או אפילו מצוין. ובשל חלוף הזמן הרב של טובות או מצוינות הגיעה העת להחליף אותו בדבר בלתי ידוע, שאולי גם הוא יהיה טוב, או אפילו מצוין, אבל אולי גם לא כל כך טוב, ואולי אפילו גרוע. מי יודע. אסף זמיר עוד לא היה אף פעם ראש עיר.
למה זו תשובה משחיתה? משום שהיא מערפלת את תכליתו של המעשה הפוליטי. הצבעה נועדה לתכלית: להעמיד בראש העיר מישהו שיעשה עבודה טובה, ואולי אפילו מצוינת. היא לא נועדה להפיג שעמום (כי כבר נמאס לנו לראות את הפרצוף שלו). היא לא נועדה לרענן (כי אנחנו אוהבים חידושים). היא לא נועדה לשעשע (בואו נראה מה יודע הבחור הצעיר לעשות). היא לא נועדה לשחרר כעסים (מפני שקיבלתי דוח חניה הוא צריך לעוף).
ולמה עוד היא משחיתה? משום שמקופלת בה הטענה שבשלב מסוים לא חשוב יותר מה יעשה איש הציבור, אנחנו נחליף אותו בכל מקרה, כי הוא משעמם אותנו בנוכחות הטובה, ואולי אפילו מצוינת שלו. כלומר: לראש עיר שנבחר לקדנציה שלישית או רביעית כבר אין מניע להתאמץ עבור בוחריו, משום שכך או כך יגמלו לו בבעיטה בישבן.
אלא שלבוחרים, לתושבים, יש אינטרס מובהק שראש העיר יתאמץ. יש להם אינטרס שיהיה מצוין גם בקדנציה השלישית והרביעית והחמישית והשישית. ויש להם רק דרך אחת לדרבן אותו להיות מצוין. דרך פשוטה, שהוכחה כיעילה: אם ביצועיו טובים, או אפילו מצוינים, צריך לבחור בו מחדש – בלי קשר למשך הזמן שהוא מכהן.