ההודעה המפתיעה של ניקי היילי, שהחליטה לסיים את תפקידה כשגרירת ארה"ב באו"ם, מגלמת בתוכה את עוצמתה של הגברת האמריקאית הדרומית, שהפכה בתוך שנתיים לאישיות אהובה ונערצת בישראל. היילי הייתה כל מה שממשלה בישראל חולמת עליו - אישה, דעתנית, חדה ומשפיעה בממשל אמריקאי אוהד ומחבק, שבאה להילחם עבור ארה"ב וגם עבור ישראל. לא בשקט, לא במסדרונות, לא מאחורי הקלעים ולא בחצי קלאץ' - היא הכריזה את כל ההכרזות שישראל רצתה ואוהבת לשמוע.

היילי דיברה על המאבק בהתעללות שעוברת ישראל באו"ם, היא הענישה את מי שניסה לפגוע בישראל, והיא הלכה עד הסוף והובילה בשמה ובשם הנשיא טראמפ מהלכים שאיש לא האמין שארה"ב תעשה, כמו פרישה ממועצת זכויות האדם, יציאה מאונסק"ו, ויותר מזה - ניגוח של אונר"א, הפסקת מימונו של הארגון והגנה נחרצת על מהלך הסנקציות נגד איראן, שהוא התוצאה המעשית של יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין.

נתניהו לא יכול היה לבקש יותר מזה. לכן פרישתה של היילי מעלה שלושה סימני שאלה חשובים. האחד, האם זה נגמר ולא תהיה עוד כמוה? השני, מה היא לא עשתה ואולי לא ייעשה לעולם? השלישי, מה המשמעות של הצעד לגורלו של ממשל טראמפ, ובעקיפין גם על מדינת ישראל ועל נתניהו?



היילי הייתה מתנה מושלמת למדינה למודת סבל והשפלות באו"ם. היא הייתה פוליטיקאית, מושלת, מישהי שמחוברת לקהל שמרני ואוהב ישראל, ושלישראל קל לעבוד איתה. היא לא ספרה את גינוני הדיפלומטיה הקטנים ולא עשתה את מה שעושה כמעט כל דיפלומט אמריקאי, במיוחד כאלה שעברו במחלקת המדינה. רובם סופרים את האינטרסים של יותר מ־20 מדינות ערביות ושל יותר מ־50 מדינות מוסלמיות, ואז בוחנים אותם מול האינטרס הציוני. עד לתקופת כהונתה של היילי זו הייתה המדיניות האמריקאית הקלאסית.

# # #

היילי הייתה אחרת. היא ביקרה כאן, טיילה במנהרה חודרת של חמאס שחשפה ישראל, פגשה את ריבלין ונתניהו, ולא קפצה לרמאללה. היא בחנה את הנושא, ומהרגע הראשון החליטה לא להיות מאוזנת. היא הייתה בעדנו ואימצה את הטיעון הישראלי עד תום. בעניין זה, היא ידעה מאין באה ולאן היא הולכת ולא מצמצה לרגע. אנחנו הטובים, הפלסטינים הם הרעים, והערבים שותפים שנכנעים לתעמולה זולה. שחור ולבן.

היילי לא ספרה אף אחד ולא היססה להתעמת עם הערבים ועם האירופים שרצו לשמר את הנוסחה המוכרת, שלפיה ישראל מחבלת בתהליך השלום. בכך קנתה זמן לתוכנית השלום הגדולה של טראמפ. ישראל צריכה להיערך לשימור רוחה ולקיבוע מורשתה בכל מה שקשור לישראל, מתוך הנחה סבירה שכמוה כבר לא יהיה. ההשתפכות הישראלית על לכתה, מהציוץ המביך של ח"כ אמיר אוחנה, שהשווה אותה למלכת הדרקונים הראשונה, ועד ההודעה של ראש הממשלה נתניהו והסרטון של השגריר באו"ם דני דנון, היא הזדמנות לבדוק מה לא עשינו ובמה לא הצלחנו בתקופת כהונתה.

אולי זה מקרי, אבל דווקא בשבוע שבו הודיעה היילי שהיא עוזבת, פרסם שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב הודעת תגובה על דברי נתניהו והמאמץ הישראלי להוביל למהלך של ריבונות ישראלית בגולן. לפי לברוב, כל מהלך או החלטה שלא זוכים לתמיכת מועצת הביטחון, הם הפרה של ההסכמים הקיימים בסוריה. זו עמדה מסורתית, אף על פי שישראל כבר העבירה את חוק הגולן בשנות ה־80.

ישראל זקוקה לדיפלומטיה האמריקאית לא רק כדי להילחם ולבלום את הכוחות שפועלים נגדה, אלא גם כדי להשתמש בגבה הרחב של ארה"ב לשכנע ולסלול את הדרך הדיפלומטית מולם. כדי לקבע ריבונות ישראלית בגולן, ישראל זקוקה להירתמות כוחות נוספים, בעיקר מהאיחוד האירופי, רוסיה וסין. הרוסים עם אסד. סין עם רוסיה ואיראן.

# # #

היילי, למרות פעילותה בעד ישראל, לא קידמה במילימטר את התפיסה הישראלית שלפיה יש לגיטימיות להתיישבות היהודית בשטחים. היא לא קיבעה את גושי ההתיישבות על פי הבנות ראש הממשלה שרון והנשיא בוש, ולא את הזכות הישראלית להחליט על גורל השטח. היא לא ניסתה לשנות ולא שינתה את החלטות מועצת הביטחון 242 ו־383, לא קידמה את החקיקה הבינלאומית נגד ארגוני טרור ולא שינתה את הנוהל שמפלה את ישראל במועצה לזכויות אדם. היא פשוט פרשה מהמועצה ותרמה בכך לדה־לגיטימציה של ישראל.

הקורא עלול לחשוב שאני כפוי טובה. חלילה. היילי עשתה מעל ומעבר. היא לא וונדרוומן. אבל כל הנאמר לעיל מדגיש מה אפשר ומה אי אפשר לעשות. מי שחושב שישראל תצליח לשכנע את העולם לקבל את שליטתה בכל יהודה ושומרון או בחלק מהם, צריך לראות את הקדנציה שלה כמהלך שצריך ללמוד ממנו ולהסיק ממנו מסקנות.

החלק האחרון נוגע לתבונתה הפוליטית ולשאלה הלא פתורה - למה היא הולכת הביתה? בניגוד לכל מי שטראמפ פיטר, זרק, השמיץ ורמס, משון ספייסר ועד רקס טילרסון, היילי בינתיים מסיימת טוב - בחיוך, בברכה, בלי עימות ובלי השפלה. כך עושים אקזיט פוליטי - לוקחים את מה שיש ולא נדבקים לכיסא בכל מחיר. אולי זה ישמש אותה כדי לחזור בעתיד כסגנית הנשיא או כסנאטורית.

אבל יש כאן עוד עניין משמעותי - האם היילי המפוכחת צפתה לפני חודשיים את מסלול ההסתבכות של טראמפ בחקירות נגדו והחליטה להפעיל את כיסא המפלט לפני המפולת? האם ראתה את היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון נכנס לעניינים, את מסלול העימות שלו עם העולם סביב עניין איראן ואת הסיכוי הקלוש של שר החוץ מייק פומפאו להשיג מהלך פורץ דרך מול קוריאה הצפונית, והחליטה שהיא מעדיפה לפרשן את זה מבחוץ מאשר להילחם על זה מבפנים?

ישראל, שכל כך מעריכה את היילי, צריכה לשאול את עצמה אם היא הקנרית שמאותתת כי נגמר החמצן במכרה במטרה למנוע את מותם של הכורים. האם לכתה מאותתת על גורל הממשל האמריקאי בעתיד הקרוב והרחוק? בישראל צריכים ללמוד את המהלך שלה, כי אנחנו, כמוה, מושקעים בטראמפ עד הסוף. אול אין. בחירות האמצע מול הדמוקרטים יהיו מבחן נוסף, אבל לא מכריע. היילי היא מישהי מבפנים. זה לא אומר שהיא יודעת הכל או מבינה כל מהלך, אבל עם כל השבחים ואחרי שיגמרו את ההלל על היילי, כדאי גם לבדוק אם לכתה מחייבת את ישראל להיערכות דיפלומטית מחודשת באו"ם ובכלל.