אחד מלקוחותי, ערבי מזרח־ירושלמי, בן למשפחה ותיקה ממחנה יאסר ערפאת, ישב אצלי לאחרונה במשרד והתוודה. "לפני 25 שנה", אמר, "אם היית מדבר איתי על כך שנישאר בתוך ישראל, מה שאתם קוראים ירושלים המאוחדת, הייתי מתרגז. אבל היום אני ורבים כמוני רואים את הדברים אחרת. מבחינת הרוב המוחלט של ערביי העיר, כל מה שאנחנו באמת רוצים הוא להשתלב בישראל. הבנו מי זאת ישראל, מיהם המשטרים הערביים ומהי הרשות ברמאללה, וברור לנו איפה יש לנו סיכוי להתפתח ואיפה אנחנו רוצים לחיות".

הווידוי הזה מצטרף לגילויים דומים שבהם אני נתקל באופן אקראי בשנתיים האחרונות. יחד הם משרטטים תופעה רחבה, שמשום מה לא מתועדת. מתברר שעל רבים מערביי ירושלים עובר תהליך שינוי מאוד עמוק של נפילת אסימון לגבי מצבם ושאיפותיהם.

מכר ערבי אחר שלי, שעובד במערב העיר, הגיש לפני שנה בקשה לקבלת אזרחות ופנה למשטרה כדי להתנדב בשורותיה. המשטרה דחתה באדיבות את הצעתו עד שתהיה לו אזרחות. אבל הוא סיכם עם אשתו, שאם יקבלו אזרחות, הם יחנכו את הילדים להתגייס לצה"ל או לפחות להתייצב לשירות לאומי. כך הוא מסביר את העמדה הזו: "הבנו שרק במדינת ישראל יש לנו הזדמנויות שוות להתפתח, שהעתיד שלנו בהשכלה, בהזדמנויות העבודה, ביחס המכבד, שמקבל כל תושב ואזרח. הבנו שהירדנים לא יחזרו הנה ואת אנשי הרשות וחמאס אנחנו לא רוצים בשום אופן. לכן אנחנו צריכים לתרום גם את התרומה שלנו לחברה".



בניגוד לעבר, לו ניתנה היום אזרחות לערביי העיר, מרביתם היו מחבקים את הדרכון הישראלי בערגה רבה. את הזמירות האלה אני שומע בשיחות פרטיות מכל עבר. אפשר לראות גם את ההסתערות של ערביי העיר על האוניברסיטה והמכללות, אולפני העברית ומוסדות ישראליים שמקנים השכלה וכלים להשתלבות בחיים ובמדינה. השינוי בדפוסי הלימודים באוניברסיטה ובמכללות הישראליות ניכר במיוחד. חבר שלי, עיתונאי, היה התלמיד המזרח־ירושלמי היחיד במחזור שלו בשנות ה־80. היום זה כבר שונה לחלוטין. תהליך יסודי של הכרת האופי האמיתי של מדינת ישראל עבר בשנים האחרונות על מי שנמצאים איתנו כבר מאז 1967.

התופעה הזו נובעת גם מהכרה בכך שלמי שגר פה יש זכויות. אחות של אחד ממכרי סיימה לימודי רוקחות וביקשה לעבוד בבית מרקחת במערב העיר. כשהמראיין שאל מה דעתה על הסרת כיסוי הראש, היא אמרה: "היית מבקש את זה מיהודייה עם כיסוי ראש?". התשובה שלה, כמו גם תוצאת הראיון, מופלאות. היא ידעה שבמדינת ישראל יכבדו את אופן הלבוש שלה, ולכן העזה להשיב כך. היא זכתה בג'וב, והיום היא משתלבת מצוין בסביבה היהודית של העובדים והלקוחות.

בכלל, את הערבים הירושלמים אפשר לראות כמעט בכל המגזרים בעיר - במסעדות ובמפעלים, במשרדים ובבתי החולים. הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף, שותפים ושכנים. אין ספק שההשקעה הממשלתית האדירה במזרח העיר כבר מתחילה לתת סימנים. הממשלה משקיעה בחינוך ובתשתיות, ומבינה סוף־סוף שהדרך לאיחוד אמיתי של העיר, לביעור ההסתה והטרור, עוברת דרך המדרכות והביוב, העבודה וההשכלה. גם המשטרה שינתה גישה תחת מפקד המחוז הנוכחי יורם הלוי, שהבין כי גם בשכונות הערביות חייבים לאכוף את החוק באדיקות וכמובן - לספק שירותים מלאים לקהילה.

השאלה היא לאן התופעה הזו מובילה. חשוב לעודד את השתלבות ערביי הבירה ולהרחיק אותם ככל הניתן מההסתה והטרור. אבל בהזדמנות זו, אסור לשוב על הטעויות שאנחנו עושים מול ערביי ישראל בעלי האזרחות וזכות הבחירה. אם בסוף מסלול הישראליות נקבל הצבעה עבור חנין זועבי ואחמד טיבי - לא, תודה. אם, לעומת זאת, ניתן למנף את הבחירה של ערביי ירושלים במדינה היהודית־ציונית־דמוקרטית, מתוך רצון להשתלב בה, זה כבר עניין אחר לחלוטין.

אלא שקידום האפשרות השנייה תלוי בעיקר בנו. אנחנו אלה שחייבים לשנות כיוון - לא לאפשר לגורמים וישויות עוינים לפעול בתוכנו. לא ייתכן שנמשיך לקיים את הרשות הפלסטינית שמסיתה וחותרת תחתינו גם מתוך ירושלים עצמה. לא ייתכן שנמשיך לאפשר לאויבי המדינה להמשיך לרוץ לכנסת ולהסית לריסוק המדינה הציונית. כשכל זה יקרה, גם ההשתלבות המזרח־ירושלמית תבשר כמעט את חזון אחרית הימים.

מי ממנה את השופטים

למרות הצד הלא נעים של דרמת מינוי השופט קוואנו לבית המשפט העליון בארה"ב, הגיע הזמן שנלמד משהו חיובי מהאמריקאים. בשולי המהומה, ניתן היה להבחין בשיטת מינוי השופטים, ששונה כל כך מזו שלנו. במסגרתה, מי שממנה הוא הנשיא באישור הסנאט. כלומר, מי שנבחר על ידי העם. לא השופטים עצמם, לא ועדות, לא דילים. הרעיון שעומד מאחורי התהליך הזה פשוט והגיוני - בית המשפט, שקובע נורמות ומפרש את החוקה, חייב להתמנות על ידי נציגי רוב העם ולא על ידי מי שלא נבחרו.

אצלנו, לעומת זאת, מסבירים עד כמה אסור לתת לשליחי הציבור למנות את שופטי העליון. בישראל, בניגוד לארה"ב, אין חוקה שתנחה ותנתב את השופטים על פי קווי מתאר ערכיים מסוימים. ההיגיון מחייב, שדווקא כשאין חוקה שלמה, יוקנה למי שלא נבחר פחות חופש פעולה לקבוע נורמות. דווקא כשאין חוקה, נציגי העם הם שאמורים לגבש את הערכים המחייבים.

והנה בישראל, זה שנות דור ועד לאחרונה, נשמר המונופול על מינוי השופטים בידי קבוצה מצומצמת וסגורה. חבורה שחלק מעמדותיה לא משקף את רחשי הלב של מרבית הציבור. הקבוצה הלא נבחרת הזו מובלת על ידי שופטי ביהמ"ש העליון הדומיננטיים, אבל היא מורכבת מנותני טון באקדמיה ובעיתונות, שבתחומים רבים מבטאים את השקפות המיעוט בעם.

הדומיננטי ביותר בפורום הזה היה נשיא העליון לשעבר אהרן ברק, שהתיימר להכתיב לנו מהם הערכים הנעלים של "הציבור הנאור" שאנו חייבים לאמץ, ערכים שמשקפים את תפיסת העולם האישית שלו ושל חבריו. באותה נשימה הוכתבו גם השופטים הבאים שימונו לתפוס את הכס, באמצעות שליטה בוועדה לבחירת שופטים ובתמיכת גורמים דומיננטיים בעיתונות ובאקדמיה.

שיטת הבחירה הזו השלימה, למעשה, את ההפיכה השיפוטית שהנהיג ברק, ששיאה עומד היום על הפרק. עכשיו כבר טוענים ברק וממשיכי דרכו שמי שמונה בוועדה על ידי חבריו השופטים, מוסמך לבטל חוק יסוד של הכנסת, משום שלדעתו הוא סותר את "עקרונות היסוד של השיטה". פוטש פסאודו שיפוטי כבר אמרנו?

ההליך בארה"ב, כמו גם תוצאותיו, לא נקי מבעיות. למשל, הרוב שהוקנה עכשיו למתנגדי ההפלות בביהמ"ש העליון של ארה"ב, עלול לגרום הרבה עוול בשנים הקרובות. אבל גם אם יש מקום לבחון ריכוך מסוים של דרכי המינוי האמריקאיות, העיקרון שלהן בהחלט נכון. בדמוקרטיה, רוב הציבור צריך לקבוע מה יהיו הערכים המחייבים, בלי לרמוס את המיעוט. אצלנו, משום מה, זה עדיין לא מובן מאליו.