בפעם הראשונה זה היה מפחיד. מאוד. הייתי בטיול לילי מאוחר עם הכלב, והשכונה שלי בצפון העיר, כהרגלה בשעות האלו, הייתה על מצב השתק. לא מכוניות ולא אנשים, דממה מוחלטת. לעתים אני חושב לעצמי שכמו אצל אריק איינשטיין בשיר ״מכופף הבננות״, ששר על גמד ענק שמגיע בלילה ומכופף את הבננות, בננה אחרי בננה, בשכונה הזו עובר בלילה ד״ר קונראד מוריי, מי שהיה רופאו האישי של מייקל ג׳קסון, ומסדר לה מדי לילה קוקטייל מרדים של תרופות הרגעה. הוא עובר כאן מדירה לדירה, מחבר אנשים לאינפוזיה ומכניס את כולם להרדמה מלאה. לפעמים אני אפילו שר לי ״אבל יותר מכל אוהב הוא לחבר אינפוזיה, בתל ברוך צפון, בתל ברוך צפון".

המצב כל כך קיצוני, עד שכשאני יוצא עם הכלב בלילות איני נזקק לרצועה. אין שום בעיה, כי אין אפילו צל של אדם או כל דבר חי בסביבה. כך לפחות חשבתי עד הפעם ההיא לפני שבוע וחצי. פתאום במהלך הטיול הלילי הבחנתי שהכלב נדרך. שמעתי מאחורי רחש משונה ולפני שבכלל הבנתי מה קורה עבר לידי במהירות מטורפת תן פראי, שרץ במין אמוק כאילו גלי צונאמי מאיימים לשטוף אותו.

היה משהו מבוהל ולחוץ בצורה קיצונית בדרך שבה הוא רץ. הלב שלי דפק במהירות כזו שהרגשתי שאני נמצא בנקודת ציון קרדיולוגית בחיי. כבר חשבתי על הצפיפות האיומה באיכילוב ואיך אומר בשארית כוחותי לפרמדיק שמבחינתי רק תל השומר הולך, איכילוב לא בא בחשבון.

בכלל, רק מלחשוב על השם של בניין הטיפול באגף הלב בתל השומר אני תמיד צוחק. הבניין נקרא ״מרכז הלב על שם לב לבייב״. לי זה נשמע כמו משחק המילים המטופש ביותר בעולם. כלומר, באמת כל הכבוד ללב לבייב על התרומה, אבל מה עבר לו בראש כשהחליט להתמקד באגף הלב? אני לא מצליח להבין מה קרה שם בזמן אמת? מהו הכשל שגרם לכך שהוא לא הבין כמה מטופש זה הולך להישמע? כאילו שחסרו לו אפשרויות לשפוך כסף לטובת אגף שייקרא על שמו. יש המון אגפים. שיקום ראש, שיקום אורתופדיה, אונקולוגיה, פסיכיאטריה, כירורגיה, מיון. לא חסר.

תוך שניות התן נעלם ונבלע אל החושך שבהמשך הרחוב, והלב שלי שב לפעול באופן סדיר. אלא שאפילו בתוך הבהלה הגדולה הרגשתי שהיה משהו מיוחד במפגש עם החיה הזו. אולם לא ידעתי להסביר מה בדיוק.

בית החולים איכילוב. אם התן ינשך אותי, אני אצטרך לנסוע לשם במונית. צילום: פלאש 90

יומיים אחר כך יצאתי שוב עם הכלב לטיול לילי באותה השעה פחות או יותר - שתיים וחצי. הלכנו אני והוא במסלול הקבוע שלנו לכיוון הפארק שמול הבית. פתאום יכולתי לראות אותו מגיח בדיוק מאותו המקום שממנו בא בפעם שעברה. הוא עשה בדיוק את אותו המסלול. גם הפעם זה היה במהירות ובלחץ כאילו גלי צונאמי רודפים אחריו. אלא שהפעם התן עצר לרגע והביט בי לשבריר שנייה. ידעתי שהוא יודע שאם הייתה לי היכולת הגופנית, הייתי רץ לצדו, באותו אמוק, כל לילה, כי אני מרגיש בדיוק כמוהו.

גם אני מרגיש שהעולם סוגר עלי, כמו שתנופת הבנייה התל אביבית סוגרת עליו ולוקחים לו את שטחי המחיה. וגם אני, בדיוק כמוהו, מתקשה להסתגל לעולם שכופה עלי את המציאות הלוחצת והדחוסה שלו. ההבדל הוא שאני בכושר של פחית שימורים. למעשה, אם תגלגלו פחית שימורים במעבר חציה ואתחרה מולה, הפחית תנצח.

מיד לאחר אותו שבריר מבט הוא המשיך לרוץ בדיוק למקום שאליו רץ לפני יומיים - אל רחוב אלכסנדר פן - ונעלם בחשיכה.

בבוקר, לאחר שסיפרתי לאשתי על התן המופלא הזה, היא אמרה שמיד תתקשר למחלקת התברואה בעירייה, שיעשו משהו נגדו.

״את לא מבינה״, אמרתי לה. ״אם קורה לו משהו - חלק בי ימות. התן הזה מבין אותי ואני אותו, הוא בדיוק כמוני״.

״בסדר, ד״ר דוליטל״, אמרה אשתי והבהירה לי שכשהתן ינשוך אותי ויעביר לי כלבת, אקח מונית לאיכילוב, כי היא לא תסיע אותי.

בלילה, בערך באותה השעה, יצאתי עם הכלב ושוב זה קרה. החלפנו מבטים של הבנה, והוא המשיך בריצה במסלול הקבוע שלו. הבטתי בו רץ אחוז אימה ונעלם בעומק הרחוב וידעתי שלא סתם הוא בוחר לסיים את המסלול אצל אלכסנדר פן. באותו הרגע גם ידעתי איך אקרא לו: תפארת. כמחווה לשורה הנצחית של פן ״כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת״ (מתוך שירו ״וידוי״). הרי גם אני וגם החבר החדש שלי חשים שהשורה הזו ממצה את חיינו באופן המדויק ביותר. רע לתפארת. הכל רע לתפארת. רק שהוא בכושר כזה שהוא יכול לפרוק את התסכול שלו בריצות ליליות, ואני מקסימום יכול לשחרר את אנרגיית התסכול כאן על הנייר. שזה פחות שווה כמובן מלרוץ על ארבע בשתיים וחצי בלילה בתל ברוך צפון השוממה.