"בן לו היה לי 
ילד קטן 
שחור תלתלים ונבון 
לאחוז בידו ולפסוע לאט 
בשבילי הגן 
ילד קטן" 
(רחל)

שלוש שעות עמדה עידית במקלחת הקטנה בביתם המשותף שלה ושל בן זוגה. כשקרא לעברה "עידית, נו מה קורה? לא התכווצו לך הידיים?", לא ענתה. זמזמה מנגינה ישנה וחפנה את אחד משדיה. לא היה פה שום עניין ארוטי ולא גילוי עצמי מחודש באמצע שנות ה־30 לחייה. היה שם משהו אחר: גוש, קשה, גדול, שבשנים הבאות יהפוך את חייה וינסה לשבור את רוחה בכל כך הרבה דרכים.

אפשר לשאול למה זמזמה שיר. למה לא התיישבה על רצפת חדר הרחצה ובכתה את נפשה. אבל זו עידית. אחרי שיחת טלפון ארוכה איתה הבנתי שדמעותיה הן סמל לוויתור ועל כן לא הוציאה אותן בקלות. כשיצאה מהמקלחת, עטופה במגבת קצת יותר הדוקה לגופה, מחשש שבן זוגה יבחין בגוש המוזר, לא דיברה. כששאל אותה לפשר זמן המקלחת הארוך, ביקשה ממנו לשבת. הוא ישב על שפת המיטה והיא לחשה: "יש לי סרטן". הוא חייך לרגע, כמנהגם של מובכים, וביטל את דבריה: "איזו שטות ואיזה דבר נורא להגיד". כשהורידה את המגבת, חשפה את שדיה מולו והבליטה את זה החולה, אמר: "נלך מחר להיבדק".

"אלך לבד", היא פסקה ונכנסה למיטה, בתקווה שכשתפקח את עיניה ייעלם הגוש מחייה. למחרת, כשהתעוררה, לא העזה לגעת בשדיה פן תתנפץ תקוותה. היא התהפכה על בטנה ונצמדה חזק למיטה, קמה להתלבש - אבל הגוש עדיין במקומו.

בתור לממוגרפיה בבית החולים טלפנה לחברותיה, אלו שסרטן השד פקד אותן. הן ענו בחיוך, הרי זו עידית. אם עידית מתקשרת, אחד משניים קורה: או שהיא מבקשת לקחת את אחד הילדים שלהן ליום כיף, או שהיא מזמינה אליה לארוחה טובה. אבל הפעם קולה רעד. "יש לי סרטן", הדהימה. "אל תיחפזי למסקנות, חכי לבדיקה", החברות הרגיעו אותה. ימים אחר כך הן גילו לה שיום שלם ישבו עם ספרי תורה או אבני מזל והתפללו, יחד עם ילדיהן, לשלומה.

באחת מבדיקות האולטרה־סאונד היא החלה להזיע. שפתיה נפצעו מנשיכות שיניה. "הכל בסדר", ביקשה להרגיע אחת האחיות, "אין לך עוד כלום. אנחנו בסך הכל בודקים".

עידית חייכה בתגובה, כדי שהאחות חלילה לא תרגיש אי־נוחות בגללה. היא לא גילתה לה שבכל צילום כזה, בכל מריחת ג'ל, חולפות בעיניה תמונות שבהן היא קירחת, רזה ועייפה עד מאוד. הבדיקות מסתיימות. מבקשים ממנה להגיע בעוד יומיים לקבל את התוצאות. "מאיפה את יודעת שזה זה?", שואלים אותה קרוביה, מנסים לנחם, להרגיע, אבל היא אישה ומכירה את גופה. אין לה צורך במכשור רפואי ובלהטוטי מילים לטיניות כדי להבין. אז היא שבה אחרי יומיים, לגמרי לבדה. מוטב לה שתשמע את הבשורה המרה כשאין מסביבה כאלה המנסים לגייס מילים בכוח.

התור ארוך עד מאוד. 30 נשים יושבות שם ומחכות לגלולה המרה או לכף הסוכר, שתשיב אותן אל שגרת החיים. היא מוצאת כיסא פנוי ומתיישבת. לא להרבה זמן. שתי דקות אחר כך הדלת אל הגיהינום נפתחת וקוראים לה. היא יושבת מול האונקולוג, האחות האחראית והעובדת הסוציאלית - ומבינה. הרופא מדבר. היא דווקא מביטה בעט שבו הוא משחק. אפילו מחייכת כשהיא מבחינה שחרוט עליו שם של המבורגרייה מוכרת. "את בסדר?", שואלים אותה.

היא מישירה אליהם מבט קרוע ואומרת משפט אחד שיסכם את המשך מסעה המפרך: "תעשו לי כימותרפיה, הקרנות, ניתוחים, כל מה שתרצו. אבל אני רוצה להיות אמא". הרופא זז באי־נוחות. האחות האחראית נחלצת לעזרתו: "הטיפולים האלה מחריבי פוריות, והגיל שלך לא יעזור לנו פה". עידית קמה ממקומה. "אז טוב מותי מחיי, בטלו את כל הטיפולים", היא פוסקת ויוצאת מהחדר.

אל ביתה היא נכנסה בסערה. ניתקה את הסלולרי ושעות ארוכות שכבה תחת השמיכה, בוהה בתקרה הלבנה. כבר שנים היא רוצה ילד, ושנים זה לא מסתייע. פעם בן זוג שלא מוכן, פעם קריירה שפיתחה לעצמה, פעם אבא מעט חולה. עכשיו, ברגע הזה, בחולי ובשבר, נדמה לה שהתינוק שעליו חלמה שוכב לידה. ובין מציצות אגודלו הוא אומר לה: "אני ארפא אותך, אמא, את תראי".

היא נרדמת לזמן רב ומתעוררת רק בבוקר שאחרי, כשמצלצל הטלפון שלה. "עידית, מדברת האחות מבית החולים. בצעד חריג נסכים לבצע לך שאיבת ביציות רגע לפני שתתחילי את הכימותרפיה", היא מבשרת לה. רוח חדשה באה אל מפרשיה. בשבועיים הבאים היא פוקדת מדי יום את מרפאת הפוריות. מקבלת זריקות, עוברת טיפולים הורמונליים. וגם כשמגיע המחזור לפתע ומשבש את הרצף, היא לא מתייאשת. תוך כדי כך היא גם מסיימת את הזוגיות. אין לה זמן לאהבה, יש לה שעון אחד מכריע: 12 שעות ביממה ללחימה בסרטן ו־12 שעות להבאת המלאך הפרטי שלה.

בוקר אחד, על מיטת מרפאת הפוריות, שואלת אותה אחת הנשים המגיעה למקום בקביעות עם בעלה: "מה, בעלך כל כך עסוק?". עידית משיבה: "בעלי הוא האונקולוג שלי". האישה מחווירה ולא מדברת עוד. הטיפולים מפרכים. בסופם שלוש ביציות הופשרו ונמצא תורם זרע פוטנציאלי. מיד אחרי כן הגיעו הכימותרפיות וההקרנות. עידית שוקלת 34 ק"ג ושוכבת על מיטת בית החולים בפעם המי יודע כמה, ממתינה להפרייתה, להפיכתה לאם.

הניסיון הראשון נכשל. הפעם היא משחררת את דמעותיה. היא נכנסת לביתה, מביטה בעיני אמה השואלות, ושתיהן בוכות יחד. בלילה ההוא היא מביטה לשמיים ושואלת את האל המלא רחמים אם הגיוני שפספס אותה. אמונתה חזקה, אבל יש גבול למכות שהיא יכולה לספוג. בטיפול ההפריה הבא אוחז הרופא בידיה ואומר: "הצלחנו להפשיר את הביצית אבל לא להפרות אותה. לא משנה מה יקרה, החיים חזקים מהכל". עידית מודה לו באדישות. לראשונה היא כבר מחפשת חלום אחר לרדוף אחריו.

יומיים אחר כך מצלצל הטלפון. אמה של עידית מבקשת: "תעני, אני מבשלת". עידית, עייפה ורזה, ניגשת אליו באטיות ובצלצול האחרון עונה. מהצד השני היא שומעת התנשפות, התרגשות. "הלו? מי זו? מה קרה?".

"עידית!", נשמע קול, "זו האחות מבית החולים - את בהריון!". היא שותקת לרגע, מביטה באמה הרועדת. "אל תגידי שזה חזר", האם נחרדת. אבל בתה פורצת בצחוק גדול: "אני בהריון, אמא, אני בהריון!".

אנחנו בחודש המודעות לסרטן השד. אחת מכל תשע נשים מאובחנת כחולה במחלה שאת שמה אנו מפחדות להגיד. עמותת "אחת מתשע" מסייעת לחולות, מחזקת ומלווה אותן יד ביד כל הדרך עד להחלמה המלאה. עם עידית שוחחתי רבות השבוע. את סיפורה שמעתי כשברקע צחוק של תינוק. בסוף השיחה שאלתי: "עידית, רגע, איך קראת לו?". "נו באמת, מרסל", היא צחקה. "הוא ריפא אותי. ריף־רפאל, האושר המזוקק ביותר ברכבת ההרים הנקראת חיים".