איזה מזל שכל המדינה עוסקת בימים האחרונים בנישואי תערובת. אחרי הכל, אורן חזן, הליצן הרשמי של הכנסת, כתב פוסט. אז הוצפנו ב"דיונים" רוויי השתלחויות מפלגות וארסיות, וזה לא ממש משנה שבעוד התבוללות היא תופעה מדאיגה בקרב יהודי התפוצות, בתוככי ישראל מדובר בתופעה שולית וחסרת השפעה.
 

השאלה האמיתית שכדאי שנדון בה היא אם כל אמירה שווה "שיח". הרי בכל מקרה עורכים וכתבים מסננים נושאים ומידע, כך שלא כל דבר שווה דיווח, לא כל נושא שווה דיון, ובוודאי שלא כל אדם שווה ראיון. אבל בואו נודה: על פי הכללים הבלתי כתובים של היום, כל פרובוקטור עלוב שווה לא רק דיווח ודיון מקיף, אלא רוב הסיכויים שהוא יוזמן למגוון ראיונות כדי להציג את מרכולתו הרקובה. 
 

הסיבה לכך היא אחת: כי אפשר. כל עוד אמצעי התקשורת הממוסדים מכבדים את ה"אקשן" של הפרובוקטורים ואת השפה הנמוכה במקום דרך ארץ, אין סיבה שזה ייפסק. השוליים הצעקניים ימשיכו להתל בתקשורת כל עוד היא מאפשרת את זה.
 

קצת שכחנו שבניגוד לרשתות החברתיות, שכדי לפתוח בהן חשבון לא עוברים שום סינון, התקשורת הממוסדת היא הרשות הרביעית. יש לה תפקיד רשמי. לכן יש טעם לפגם במי שמתיימר להטיף על מה שראוי ומה שאינו ראוי, אך מאפשר לעצמו לחרוג מהכללים תוך הצטדקויות רפות שמכסות רק על הרצון ברייטינג רגעי.

פייסבוק. צילום: רויטרספייסבוק. צילום: רויטרס

 

תקשורת המונים היא לא רק צינור מידע, אלא גם גורם מחנך שיוצר נורמות וצריך לקחת אחריות על כך. אם חבר כנסת כלשהו כותב פוסט בשפה בוטה ופוגענית, האם צריך להזמין אותו לתוכנית טלוויזיה רצינית כדי לדבר על זה? התשובה צריכה להיות חד־משמעית: לא. תרבות הביבים מקומה ברשתות, ובתקשורת הממוסדת צריכות להיות אמות מידה אחרות.
 

העצוב הוא שהתקשורת יכולה בכל רגע נתון להחליט שהיא נלחמת בתרבות הפרובוקציות וההשתלחויות. אם היא לא תיתן להן מקום, היא גם תצליח במלחמתה. כולנו כבר צריכים להבין שהדהוד אמירות כאלה לא ממגר תופעות בזויות, אלא להפך. אנחנו חיים בעידן שבו תקשורת מסיבית, גם אם היא שלילית בעיקרה, מקדמת תופעות (כמו דאעש) ואנשים (ע"ע טראמפ).
 

במקום להיות זאת שקובעת את הטון, עד היום נסחפה התקשורת הממוסדת אחרי הרשתות. בכך היא הפסידה פעמיים: היא לא יכולה לנצח את הפרובוקציות הוויראליות, ולכן נכנסה למגרש שבו ההפסד שלה מובטח, ובד בבד היא גם לא השכילה לחזק את היתרונות שלה.
 

התקשורת הממוסדת יכולה לתת תהודה לביב השופכין של הרשתות, והיא יכולה גם להחליט שלא. במקום לקבוע רף כניסה גבוה וליצור בידול מובהק בין כיכר השוק לבין דיון ערכי וראוי, היא אפשרה לביב הכאוטי לקבוע את החוקים והתאימה את עצמה. אז מה קיבלנו? דיונים פוגעניים על כלום ומניפולטורים קטנים שקובעים את הכללים.
 

מה שמניע כרגע את התקשורת זה לא הרייטינג, אלא הרייטינג קצר הטווח. לא הגיע הזמן שהיא תדע לדחות סיפוקים ותהיה קצת יותר חכמה? בטווח המעט יותר ארוך, הבידול בין הרשתות לבין מועדון עם רף כניסה ברור הוא מה שיציל את העיתונות והאקטואליה הממוסדת. הכוח לבחור מה ראוי ומה אינו ראוי עדיין מצוי אצלה.