עצבים. אין מילה אחרת נוכח הטמטום, הבועתיות, האגו והכיתתיות לנצח של גוש השמאל. לא יכול להיות שהנהגת מרצ, המחנה הציוני ולפיד לא רואות כיצד המציאות טופחת על פניהם, ורק סוג של דרמה, מפץ בסדר גודל טקטוני, עשוי לזעזע ציבור קטטוני שרובו סבור שהלך עלינו, והוא נע בין שתי אלטרנטיבות: נשב בבית ונדאג להאכיל את החתול ולהשקות את העציץ, או שנטייל לגלפגוס ונחדש את המטבח. 


אולי אחת הדרכים לשכנע את הנהגות האופוזיציה הנוכחיות, את שלוש חתיכות הפאזל הבלתי מתחבר של השמאל, היא להפיץ ברשתות את ההאשטאג gushsmol# ולנסות לארגן שם כמה שיותר מצביעי השלוש שדורשים ללכת לבחירות בגוש אחד ומאיימים לא להצביע בעד מנהיג או מפלגה שאינם מוכנים. אני מניח שאם שניים יסכימו, אזי כל מצביעי ההאשטאג יצביעו בעד המפלגה המשותפת ויסחפו אחרים, אולי אפילו נאד מלא מעצמו כמו לפיד. 


מי שיכול לעשות את הצעד הראשון הוא גנץ, הנסיך החדש על הסוס הלבן. כפוליטיקאי בוסרי יש לו יכולת (ערטילאית) להציע למפלגה אחת שותפות בתנאי שתלך עם השאר. מהלך מעין זה עשוי לדחוף את השאר אם ייבחן בסקרים (מצטער, גם אני יודע שסקרים נכונים לשעתם, אבל זהו הכלי היחיד האמין לבחינת מהלך מעין זה), ויוכיח תשומה אלקטורלית. 

מנוע הבעירה של מצביעי ארבעת המועמדים מבחוץ הוא השנאה לנתניהו. כל השאר הוא חשבון רציונלי. את הטינה האישית נתניהו הרוויח ביושר. לא הייתי בונה על חקירות השחיתות לכאורה, כי העולם גדוש בנוכלים שרמנטיים. אתה יכול להסתייג ממעשיהם ולדרוש עבורם עונש הולם, אבל השנאה היוקדת לאיש עצמו בקרב אלו שאצלם פג קסם הנוכלות וצפה הצביעות היא הבעירה שתתיך את כל גורמי השמאל – בתנאי שיבינו את ערכו של הגוש כמשנה משחק ואולי כשובר שוויון.

חייבים ללכת על מפץ שמאלי, ולא מפני שמגיע להנהגות האופוזיציה לשבת בממשלה, אלא מפני שזה מגיע לנו, לעם ישראל. אז במקום להתאחד, יושבת חבורה של (נניח) מנהיגים שהגיעו להנהגה בעיקר בזכות חוורונם של הקולגות שלהם, ומשחקת אותה מלכי הרסיס שלהם, בעוד שהאינטרס הלאומי מחייב להתעלם, להתעלות ובעיקר להתגבר על היצר של “אני אני אני” וליצור את הכלי שיחסל את המפלצת מימין.

עזבו אידיאולוגיה; כלומר, לומר כמה מילים לטובת הצלת העם והמדינה על פי דרכנו זה בסדר, אבל הצורך הדחוף הוא לבצע מהלך דרמטי. ההתארגנות של ארבעת הנוכחיים, בתקווה שתייצר אפקט סחף של ציבור ואישים, עשויה ליצור את הרושם הנכון שהטובים סוף־סוף מתארגנים ליחד שמסוגל לבצע את הלא ייאמן ולהציג קואליציה שפויה. אם כל החבורה הזו לא מסוגלת לבצע צעד מתחייב מעין זה, מגיע להם להישאר באופוזיציה. שיישארו שם כדי להכות זה את זה תמורת מנדט לכאן או לכאן, כפי שהם נוהגים כיום.