בתיקייה גדולה שמצאתי בוקר אחד במעמקי הארון, נתקלתי בשתי תעודות הצטיינות שהתחבאו בין הררי הניירת. אלו לא היו חלילה תעודות בית ספר, אלא תעודות שקיבלתי מהקונסרבטוריון למוזיקה שבו ביליתי את רוב שנותי כילדה. לא הייתי משקיענית של ממש, אבל ברסיטלים הייתי מפגיזה. תמיד חשבתי שקומתי הקטנה והרזון המצומק - שגרם לי להיראות צעירה הרבה יותר מ–11 שנותי - עשו את שלהם בקרב הקהל שהגיע להאזין לקונצרטים בסוף השנה, שתהה איך הקטנה הזאת משתלטת על הוואחד כלי.

אני זוכרת שאבא שלי קנה לי מתנה אחרי שקיבלתי את תעודת ההצטיינות בשנה השנייה ברציפות. עמדנו שם ברחוב סוקולוב בחולון והבטנו שנינו כלא מאמינים בתעודה. אני זוכרת את הרגע הזה במדויק ולפרטי פרטים, עד הקור של המזגן בחנות הצעצועים שחדר לי לקנה הנשימה. אני זוכרת אפילו שבחוץ עברה מונית עם רדיו שהיה מכוון לרשת ג' (כנראה), וסובבתי את הראש כדי להבין מהיכן בוקע קולו של ג'ורג' מייקל, עליו השלום.

זו אחת החוויות החושיות הבודדות שאני מצליחה לשחזר עד עצם היום הזה ועד לפרט הקטן ביותר, אולי מכיוון שהייתה זו הפעם האחרונה שבה הצטיינתי במשהו, או ליתר דיוק - הייתה זו הפעם האחרונה שממסד כלשהו אישש את הצטיינותי במשהו על ידי תעודה חתומה. בכל מקרה, החלום להיות פסנתרנית או חלילנית בתזמורת נגוז איפשהו בין יתר חלומות הילדות שבאו והלכו.

מאז התאספו לתיקייה שנטמנה בארון תעודות רבות שלא שוות דבר. חלקן מבית הספר, מביישות לכאורה במספרים לא רלוונטיים את האינטליגנציה המשפחתית, ורובן תעודות בלאי המכונות בעגה: "תעודות תודה על השתתפותך", שאותן מפארת החותמת "את בינונית, אבל אנחנו מבינים שהתאמצת".

את תעודות ההשתתפות שתיעדו את בינוניותי בתחומי חיים שונים, אלה החתומות בחותמת יו"ר הדירקטוריון הממסדי של החיים וקצת הקדימו את זמנן, אני יכולה לפזר על הרצפה כשטיח. "היו שלום, ותודה שהשתתפתם", נכתב במדריך הטרמפיסט להוויה הישראלית.

פעם, אם רצית להיות מישהו מוצלח באמת, היית צריך לענות על קריטריונים נוקשים של הצלחה. בגרות, שירות צבאי כמו שצריך, אוניברסיטה, אחרת יהיה לך כתם בקורות החיים. פרויקט מחויבות אישית שעשית בתיכון, כך אמרו לנו, יכול לקבוע את עתידך המקצועי, והיום "כל אידיוט עושה מלא כסף", אם לצטט כמעט את כל נהגי המוניות שאני נוסעת איתם. את לא צריכה כלום, רק אלפי עוקבים באינסטגרם. יש לי שכן בן 24 שעושה הון תועפות מקידום אתרים ברשת. הוא עובד שעה וחצי ביום. ההורים שלו, שגילם לא רחוק מגילי, בטוחים שהבן שלהם סוחר סמים בטלן שמתחמק מעבודה.

מישהו אמר לי פעם שאני מתאמצת מדי להיות בסדר, יותר מדי בסדר. עזבי, חפפי, גם ככה לאף אחד לא אכפת. הוא ניסה להסביר לי כשראה שאני מגדילה ראש גם במקומות שלא ממש צריך.

כשהייתי בת 15 חילקתי עיתונים בחופש הגדול. רחוב הופיין בחולון היה קו חלוקת עיתון "השקמה" שלי. כל הזמן הזה, עם העגלה בחום של יולי–אוגוסט, דמיינתי את "הדבר" של אלבר קאמי שלמדתי בדיוק לבגרות בספרות, עם סצינת הלוויית האם והצעדה במשך שעות בשמש הקופחת. דיכאון. קיבלתי 15 שקל לשעה, אבל בסוף החופש הרגשתי מיליונרית. התאמצתי ועבדתי קשה, אז כנראה הצלחתי. לא מזמן ראיתי שתי בנות 12 שיושבות מתחת לבית ומוכרות סליים ב–40 שקל לחתיכה. עשינו כבר 500 בשעתיים, הן סיפרו לי, ואני התעצבנתי כדרכם של זקנים שהשנתון דפק אותם.

נדמה לי שלא רק מדדי ההצלחה השתנו היום, אלא גם הדרך אליה. אם אנחנו חונכנו שבעבודה קשה נצליח, היום מי שעובד קשה מדי נחשב לכישלון או פראייר שלא מבין שבעידן החדש הבינוניות מנצחת. כמה שיותר מהר וקל, כך יותר מוצלח וטוב. כל מה שאתה צריך זה יכולת טובה לנסח את שורת הסטטוס שלך. אגב, אני תוהה אם כל הסיפור הזה הוא בכלל שקר ידוע של עידן המידע ברשתות החברתיות, זה שבו כל עסק הוא סטארט–אפ וכל מכירה היא אקזיט, כל כותב סטטוס מוצלח הוא מוביל דעת קהל וכל כותב טור הוא פובליציסט. כל אורח בתוכנית בוקר הוא מומחה, בדיוק כמו שכל משתתף במרוץ כלשהו הוא מרתוניסט, גם אם הוא הגיע אחרון ולמחרת.

אבל מה זה כבר משנה, מקום ראשון או שני, תוכנית בוקר או לב הפריים טיים, אף אחד לא זוכר היום את בר כוכבא או את הסגן שלו, מה שבאמת חשוב הוא שיכתבו את השם שלך נכון בפס בתחתית המסך, או במקרה הגרוע יותר, בתעודת ה"תודה שהשתתפתם".