כל בוקר הוא היה נכנס עם מגש בידו אל מוקד השירות הטלפוני שבו עבדנו. לא שינה לו אם הייתי באמצע שיחה עם לקוח זועם או עם איש מבוגר ששאל בפעם ה–30 באותו השבוע מהי פרוצדורת ביטול המינוי בחברה שלנו. המגש בער בידו, וכל שרצה היה להניח אותו כדי שאני, מכולם, אפתח אותו. לכן ניגש אלי, וכשידו החסונה לוחצת על כפתור הניתוק אמר לי בערבית: "אל תדאגי, הלקוח הנאמן יחזור".



אחרי שבדקתי שחגית הבוסית לא הבחינה באינטראקציה חסרת האחריות שניהלנו, הייתי נוטלת ממנו את המגש, פוסעת אל הפינה החשוכה מאחורי שאר המוקדנים העסוקים ושואפת את ריחו אל אפי.



"נו, מה נראה לך שהבאתי לך הפעם?", שאל וחיוכו הבריק. "קרואסונים? דווקא מתחשק לי מתוק", הצהרתי. אם שתק ואז אמר "בתיאבון", ידעתי שצדקתי. אם צחק ואמר "נסי שוב", המשכתי כמובן לנסות.



פעם הביא בורקס מהמקום הסודי ביפו. ולמה סודי? המאפייה הקטנה התחבאה בין הסמטאות, ורק יפואי אמיתי יכול היה לזהות את האדים של מאפי השמרים שיצאו ממנה. לפעמים היו אלה סנדוויצ'ונים עם פסטרמה או עם ממרח גבינה (לעולם לא יחד, כי כיבד את יהדותי) ולפעמים קופסאות חומוס, בצל וביצים קשות היישר מידיו של אבו חסן האלמותי.



אחר כך היינו יושבים, מנו ואני, שני שמנמנים באמצע שנות ה–20 לחייהם. הוא מוסלמי, נשוי טרי, ואני יהודייה רווקה והוללת. דיברנו על החיים. צחקנו על כולם. הפוליטיקה, הממשלה, המתחים ביפו, הגזענות והרעש שהמדינה מספקת נראו לנו כשעשוע. לא היו לנו גבולות. בדיחה שחורה על בדיחה שחורה. תמורת בורקס נתתי לו את ירושלים. אם הסכמתי לקלף לו ביצה קשה, החזיר לי את הבירה.



בחור טוב, מנו. גבוה, התחתן עם אהובתו לפני שנים, מכבד את הדת עד מאוד, את אביו ואמו פי כמה. מעודכן גם בתרבות האירופית. עוד לפני שיצא שיר חדש לרדיו, דקלם אותו באוזני כולנו. ואם תשאלו אותו על כלכלה, אומנות או יחסים בינלאומיים, יספק לכם כל מה שתרצו לדעת.



את המוקד הטלפוני הוא עזב קצת לפני. החליט שדי לו, חיפש כיוון אחר. האמת היא שצחקנו עליו, בפניו ומאחורי גבו, שכן הוא הגיע ממשפחה מבוססת, אחת המשפחות האיתנות ביפו. הוא יכול היה להביט לעולם בפנים ולהגיד "אני לא סופר אותך, אני נולדתי לבטלה", ובכל זאת שלח קורות חיים, הלך לראיונות עבודה, לא ויתר לעצמו.



שמרנו על קשר מינימלי. לייקים הדדיים בפייסבוק. ביום הזיכרון לחללי צה"ל, כשכתבתי סיפור על חייל שנפל במלחמת לבנון, שיגר אלי מנו לבבות וכתב: "שיהיה החלל האחרון, אינשאללה". ברמדאן איחלתי לו צום קל, ובשמחות משותפות בירכנו זה את זה. מדברים המון על דו–קיום, על שלום, ובסופו של דבר אנחנו לא באמת יודעים לחיות ביחד. אני ומנו, גם אם מרחוק, עשינו זאת.



באחד מימי פורים הוא העלה תמונה של וואליד, בנו, מחופש לסנטה קלאוס. אחרי שנרגעתי מהתקף הצחוק, שלחתי לו מסרון: "ערבבת לילד שלוש דתות?".



"מה אני אעשה, מרג'ליס", הוא כתב לי בחזרה. "הוא ביקש להתחפש, אז כבר פרגנתי לכולם".



וואליד, בנו הבכור של מנו, נראה לי כבבת עינו, כממשיך דרכו. הדבר הטוב ביותר שקרה לו מאז ומעולם. הוא היה מעלה לדף הפייסבוק תמונות שלו אוחז תעודות הצטיינות שקיבל בגן הילדים, תמונות מימי הולדת מוגזמים שחגג לו, ממסעדות שבהן האכיל את אחותו הקטנה, תמונות של הילד עם העיניים הסקרניות והחיוך המבויש מחבק את אמו ומביט בה מאוהב.



וואליד. אלבום המשפחה
וואליד. אלבום המשפחה



פעם אחת, כשעוד התגוררתי ביפו, פגשתי את מנו. "איך זה להיות אבא?", שאלתי אותו. "בקרוב אצלך, מרג'ליס", ענה לי. "זו המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל".



לפני קצת יותר מחודש שלחתי לו הזמנה לחתונתי. "תבוא עם אשתך והילדים, הגיע הזמן שאכיר אותם", כתבתי לו. "עוד נרקוד על השולחנות", ענה לי.



בלילה הופיע באחד מאתרי האינטרנט מבזק מיוחד: "ילד בן 5 מיפו נורה בראשו. הרקע לאירוע פלילי". יש בשורות איוב שמחלחלות לגוף בלי שמקבלים עליהן אישור רשמי. אתם כבר יודעים. אין לי מושג איך ידעתי, אבל משהו אמר לי שזה וואליד, הבן של מנו.



בתוך דקות התמלא דף הפייסבוק השמח של מנו בתמונות של וואליד, בציטוטים מהקוראן המאחלים בריאות ובתגובות מחברים יהודים שכתבו שהם בדרך לכותל לברך את הקטן שספג כדור תועה בראשו כששיחק עם חברו ברחובות יפו.



"ראיתי את הבן שלי", אמר מנו לאחד הכתבים, "דם ניגר לו מהראש. אבא שלי החזיק אותו ונסע איתו לוולפסון. רק תפתח את העיניים, וואליד בן של אבא, רק תפתח את העיניים".



ימים ארוכים נדרשו לי עד שאזרתי אומץ וטלפנתי למנו. אחרי שתיקה ארוכה, משני צדי הקו, אמר לי: "אתמול הוא פקח את עיניו, הפרופסור אומר שזה נס. ואת יודעת מה עשיתי, מרסל?".



"מה עשית?", שאלתי רועדת.



"ישבתי לידו, ליטפתי את המצח שלו והראיתי לו סרטון של יובל המבולבל. בסרטון יובל מאחל לו החלמה מהירה. וואליד הסתכל, ודמעות ירדו לו מהעיניים. אחר כך הראיתי לו תמונות מימי ההולדת שלו ועוד דמעות זלגו. הוא לא הזיז יד או רגל, רק בכה והרטיב את מסך הסלולרי. בלילה ההוא פרשתי סדין על הרצפה מתחת למיטתו ונרדמתי לצדו. עד עכשיו אני ישן לצדו. לילה–לילה. את יודעת למה?"



שתקתי. הוא המשיך. "כדי לנגב לו את כל הדמעות. אני אהיה הידיים והרגליים שלו אם צריך. הבטחתי לו בעברית, בערבית ובאנגלית".



***



ילד בן 5 משחק בכדור וחוטף כדור בראש. מה תגידי על זה, יפו? מה תאמרי על זה, משטרת ישראל?



וואליד בוכה כל לילה. פוקח עיניו, עוצם אותן ומקווה לעמוד על רגליו. לקום כילד בריא, ככל הילדים. כמו שנולד, כפי שהיה עד רגע לפני שפגש אותו הכדור הרע.



יש לו אבא ואמא שהתפטרו מעבודתם ונמצאים ליד מיטתו, ואחות קטנה שמטיילת בבית, מציירת לו ציורים ומזכירה את שמו בכל רגע של בכי או צחוק, ויש לו סבא שדמו עוד על בגדיו, ויש לו עתיד שברגע אחד של סכסוך עבריינים השתנה לגמרי.



"הוא גבר, כמוך", אמרתי למנו רגע לפני שסיימנו את השיחה. "הוא יעמוד על רגליו, ירוץ אליך ונלך כולנו לקנות בורקס".



"או קרואסונים", תיקן אותי מנו.



"או קרואסונים", השבתי לו.



אחרי שניתקנו, הגיע תורי לבכות.