היום, יום שישי 26 באוקטובר 2018, ייטמן אפרו של מת'יו שפרד בקתדרלה הלאומית בוושינגטון, לצדם של 200 כמעט–גדולי–אומה כנשיא וודרו ווילסון, אדמירל ג'ורג' דואי, מי שהיה מפקד הצי, הלן קלר ומורתה אן סאליבן. הקתדרלה - לבעלי זיכרון ארוך לזוטות מורבידיות - הייתה תחנתו האחרונה באוגוסט של הסנאטור ג'ון מקיין במסע הלוויה ההישגי שלו, שנפל לפני תאריך היעד המקווה של בחירות האמצע. את הטקס יערוך ג'ין רובינסון, הכומר האפיסקופלי הראשון שיצא מהארון ב–2003.

אפרו של שפרד נדד עם הוריו במשך 20 שנה, מאז הוכה ועונה למוות בלראמי, וויומינג, בידי שני בריונים צעירים, נציגים מובהקים של תרבות הסמים, הזנות והאלימות, האשפה האנושית של חניוני הקרוונים, העולה לעתים על גדותיה כמו ביוב סתום. אלמלא היה הומו, לא היינו חוזרים אל נסיבות מותו של שפרד בן ה–21. אלמלא נטייתו המינית, לא היו מהססים הוריו לקבור אותו ולהקים עליו מצבה מחשש ששונאי קהילת הלהט"ב ישחיתו אותה. אלמלא מותו היה מתנשא לדרגת ייחוד לאומית בכלי התקשורת ונציגי הקהילה שקבעו בפסקנות מדוע וכיצד מת ואחר סחרו בו כקדוש אף שהדעות על קדושתו ומוסריותו בחייו חלוקות למדי, לא הייתה סיבה לחזור ולדון במת'יו שפרד.

צעירים כמוהו נרצחים באמריקה מדי יום או מתים מסמים או מתאבדים, אבל ב–1998, בשלהי כהונתו של ביל קלינטון ו־20 שנה אחרי רציחתו של הרווי מילק בסן פרנסיסקו, הייתה אמריקה בשלה לחידוש קדושה; מת'יו שפרד שיחק לידיה.

הנעימה העולה מהטקסט אינה ציניות לשמה, הומופוביה חלילה או הכחשת נסיבות הרצח. מת'יו שפרד מת בנסיבות מחרידות שאין דרך או סיבה לגרוע מהן. העובדה שרוצחיו שלא ניסו להכחיש את אשמתם, יושבים עדיין בכלא בוויומינג ולא נתלו בכיכר העיר לראמי, מהמאחזים האחרונים של המערב הפרוע שנסוג אל תוך שדות הנפט, היא עדות לתהליך התמתנות ארוך של אחת המדינות הפרועות והדלילות (חצי מיליון תושבים) באמריקה ולרוח החדשה הנושבת בלראמי (27 אלף תושבים), שאינה מעיפה יותר את זנב מעילי הרוח הארוכים כדי לחשוף באיזה צד של מותניך אתה חוגר את האקדח.

כבר לפני 20 שנה סירבה לראמי להתמסר לאריגתו של קאנון תקשורתי שלא הניח לספק לנקר בנסיבות מותו של שפרד. מצד אחד, וויומינג היא המדינה דלילת התושבים ביותר באמריקה (אפילו יותר ממיין), אין בה מס הכנסה; רוכבי אופנועים אינם מחויבים בחבישת קסדה; מותר לשאת בה נשק בפרהסיה; מותר לך לנהוג עם בקבוק אלכוהול פתוח בתנאי שאינך שיכור; חגורת בטיחות היא בגדר המלצה בלבד; וקנס סמלי של 5 דולר יושת עליך אם נתפסת לא חגור בעת שחרגת מהמהירות המותרת. אלא אם כן כלי נשק מעורב בהיתקלות עם פשיעה, מעדיפים השוטרים להיאבק עם העוברים על החוק ולאזוק אותם; בעשר השנים לפני מותו של שפרד הייתה המשטרה מעורבת במותו של פושע אחד בלבד.

מצד שני, ב–1998 נמצאה דפני סאלק בת ה–15 עירומה ומתה בשלג מ–17 דקירות סכין; קריסטין לאם בת ה־8, נחטפה, נאנסה והושלכה לזבל בתוך קיטבג. שש שנים קודם לכן, כאשר נמצא סטיב היימן, מרצה הומו מאוניברסיטת וויומינג, מוטל מת בצד הדרך בקולורדו, לא כונה מותו "פשע שנאה" (hate crime). על מותו של שפרד הגיב פוליטיקאי מקומי בהצהרה ש"זה הדבר הברברי והאלים ביותר שקרה אי־פעם במדינת וויומינג". מה שכמובן לא נכון בהתחשב בעובדה שוויומינג הייתה בעבר בית הבראה, בית זונות, אתר הימורים ודו–קרב במרכז הרחוב המאובק של בוקרים משני עבריו של החוק.

***

ב–6 באוקטובר 1998 נכנס שפרד לבר אפלולי למיטיבי לכת ליד הקמפוס של אוניברסיטת וויומינג, שבה היה תלמיד שנה ראשונה. נטיותיו הידידותיות של שפרד הדאיגו את הוריו שנים רבות, כמו גם הסתבכותו העונתית עם סמים ושקיעתו בדיכאונות ארוכים שנגדם לקח אפקסור, תרופה אנטי–דיכאונית וקלונופין, כדור הרגעה. הוריו היו מודעים לנטייתו המינית לפני שבחר לספר להם. האב, מנהל בחברת דלק, נשלח לסעודיה בימים שבהם החל שפרד את לימודיו בוויומינג.

ללא חברים מבית הספר, פתח שפרד בשיחה עם ראסל הנדרסון וארון מקינני, שניהם בני 21 ופליטי מערכת החינוך. השלושה חלקו קנקן בירה. המשטרה טוענת כי שפרד סיפר לשניים שהוא הומו והם פיתו אותו למשאיתם. שפרד לא יכול היה ליפול לחברה גרועה יותר: עבריינים צעירים, מכורים לקריסטל מת', אחרי ארבע יממות של נטילת סמים, שכרות ורכישת אקדח מגנום 357, כדי להיות "כמו הארי המזוהם", שמקינני נשא עליו.

בעדותו טען מקינני כי שפרד הניח יד על ירכו במהלך הנסיעה, מגע שהכעיס אותו. מקינני חבט בשפרד בקת האקדח, והשניים הובילו אותו לגבעה מזרחית לעיר, שם קשרו אותו בחבל כביסה לגדר קורות של מרעה וכשהוא מתחנן על חייו המשיכו והכו אותו, בעיקר בראשו, גנבו את ארנקו ואת נעליו ועזבו אותו כאשר נדמה היה להם שהוא מת. 18 שעות מאוחר יותר, כאשר עבר בכביש על אופני הרים, ראה סטודנט מה שדמה בעיניו לדחליל שרוע על האדמה. כאשר עמד על טעותו, נלקח שפרד לבית חולים סמוך בקולורדו, שם שכב חסר הכרה ומונשם חמישה ימים עד שמת. אלה העובדות. בערך.

הלוויה שבה לא נקבר, נערכה בקספר, וויומינג, בכנסייה קטנה שאותה גדשו 400 מלווים. כ–500 משתתפים נוספים האזינו לטקס במערכת כריזה שהעבירה אותו לכנסייה סמוכה. תחילת הדיון התקשורתי בזהותו המינית של שפרד הביאה משלחת קטנה של מפגינים שעמדו בשלג ראשון כשהם נושאים שלטים ועליהם "אלוהים שונא הומואים". כמו שרק היא יודעת, הרימה אמריקה גל גדול של אהדה. לכולם יש מטרות בחיים, כולם דבקים באמונתם, כולם רוצים לחזור לצעדות הגדולות של מרטין לותר קינג. בטקס בוושינגטון כינה הנשיא קלינטון את הרוצחים "מלאי שנאה או פחד או שניהם", ואלן דג'נרס, שרק שנה קודם לכן יצאה מהארון, בכתה על מדרגות גבעת הקפיטול ואמרה, "אני כה כועסת עד שאיני יכולה להפסיק לבכות".

חברה של מקינני בשם קריסטן פרייס, אמרה בתוכנית התחקירים "20/20" ב–ABC, שזה לא היה פשע שנאה על רקע של זהות מינית אלא שוד שהידרדר לרצח. לראיה, השניים המשיכו את מסע האלימות שלהם באותו לילה. כאשר שבו לעיר הם פתחו בתגרה עם שני צעירים היספניים שאחד מהם אושפז מחבטות קת אקדח בראשו. כאשר מקינני שב הביתה מכוסה בדם, הוא חיבק את פרייס ואמר לה: "עוללתי דבר נורא, מגיע לי למות". אליזבת ורגס, שליחת "20/20", לא הסתירה את שאיפתה לחלץ את הרצח מהנישה הנוחה של פשע שנאה בתקווה להציג אותו כאלימות על רקע סמים. היא עדכנה את שני הרוצחים בכלא, והצליחה להוכיח כי שפרד השתמש באמפטמינים, שמקינני היה סוחר סמים, וכי קריסטל מת' היה הענף הרווחי ביותר בלראמי באותם ימים.

החיפוש אחרי הנרטיב הנכון היה הבסיס לדוקו–דרמה תיאטרלית בשם "פרויקט לראמי" שעובדה לסרט ב–HBO. הפרויקט היה התשתית שעליו הקימו ההורים ופעילי הקהילה את הקרן ע"ש שפרד. העדויות שהוצגו בסרט היו נחרצות. השריף המקומי העיד כי "הוכחנו מעבר לכל ספק כי לא היו סמים במשאית או על הנדרסון ומקינני". "לכנות את הרצח בשם עסקת סמים זו הכחשה מסיבית של האמת", אומר בסרט פעיל בקהילת הלהט"ב. כדרכם של עימותים דלקתיים על אורח חיים, נשמעו צרימות מכל עבר.

חברה של שפרד סיפרה כיצד נשבר מרגישות יתר למראה סצינת הנחיתה בנורמנדי ב"להציל את טוראי ראיין", רץ הביתה להתקלח והלך לישון. גם אני חשתי ברע אחרי 20 הדקות שבהן ביקש ספילברג להוכיח שהוא במאי של מבוגרים. מהצד השני נשמעו קולות שאמרו ששפרד, שכמה שנים קודם לכן נאנס במרוקו, שבה נדבק באיידס, ידע שהוא נשא נגיף HIV אבל לא הזהיר את בני זוגו, שהיו לו נטיות אובדניות חלק מהזמן, שהיה מודע לכך שעושרו היחסי וסגנון חייו הרהבתני מנקרים עיניים במציאות הענייה של לראמי. הייתה לו לימוזינה עם נהג שהסיעה אותו. הוא היה לבוש יפה יותר מבני גילו. היו לו ויכוחים קשים עם הוריו על נטייתו להוציא יותר כסף מאשר נתנו לו ולהשתמש בכרטיסי האשראי שלהם ללא רשות. אף אחד מהדברים הללו אינו פשע שהעונש עליו הוא מוות.

***

לפעמים הופכים החיים לקדושים את מי שאינם כאלה. או שרק במקרה נקלעו לסיטואציה קטלנית שבה נהרגו בנסיבות קשות ומרות ביותר כפי שנחבל שפרד בגזע המוח עד ששקע בתרדמת. ב–1959 הרגו פרי והיקוק, שני עבריינים צעירים בעלי קשר הומוסקסואלי, משפחת חוואים בבית מבודד בקנזס. הרצח האכזר הזה, בשם שמועה שלאב המשפחה הייתה כספת מלאה בכסף מזומן, היה מודח לתיקי ארכיון מצהיבים אלמלא טרומן קפוטה הניו יורקי (והומו בעצמו), שהחליט לכתוב על המקרה את "בדם קר", הרומן התיעודי הראשון. קפוטה ליווה את השניים אל הגרדום, התאהב באחד מהם ושב וביקר אותם בכלא בחברת ידידתו הרפר לי, מחברת "אל תיגע בזמיר" המכונן. נסתרות הן דרכי התקשורת.

מת'יו שפרד זכה בכנפי קדושה טרם שניתן היה לבדוק עובדתית את נסיבות מותו. אין כל רע בעובדה שהפך לסמל פונקציונלי למי שנלחמו על זהותם וזכות ההגדרה שלהם נגד אוקיינוס של דעות קדומות ואלימות.

בשנת 1999 כתבה עיתונאית בשם ג'ואן וויפייבסקי כתבה ארוכה ומרתקת על רצח שפרד במגזין "הרפר" והפכה לטרומן קפוטה של שפרד. לצד כישרון הכתיבה הנפלא שלה, הגיעה וויפייבסקי למסקנה שהאמת נמצאת בתפר שבין שתי הגישות. "כמובן שהיה לרצח קשר להומופוביה", אמרה וויפייבסקי, "כמובן שהיה לזה קשר לסמים, כמובן שהכל קשור למפלס האלימות בחברה שלנו". היא הסתייגה מהמסקנות הנחרצות של כתבת "20/20" מחד ושל "פרויקט לראמי" מאידך. שניהם הציעו הסבר צר מדי לנסיבות מותו של שפרד, טענה. "אם אתה אומר שזה רק בגלל שנאה, או רק בגלל סמים, אתה מפשט את הסיפור. זה לא כך או אחרת".

מת'יו שפרד לא היה הקורבן ההומוסקסואלי היחיד אותו שבוע. על פי סטטיסטיקה של ה–FBI של פשעי שנאה באמריקה, היו 1,600 מקרי תקיפה של גייז ב–1997. ב–1996 הסתיימו תקיפות כאלה ב–21 מקרי מוות. הרציחות הללו היו אכזריות במיוחד. הקורבנות הוכו עד שאיבדו צלם אנוש כמי שהריגתם בלבד אינה מספקת את היצר. בניגוד לרציחות קודמות וברוטליות לא פחות, הגיע שפרד לשער של השבועון "טיים". הכיתוב היה "המלחמה נגד גייז", והצילום היה של גדר העץ שעליה מת.

אחת ההטעיות הגדולות שראוי לתקן רטרואקטיבית, הייתה תיאור שלפיו נמצא שפרד גוסס כשהוא צלוב בתנוחה הקלאסית של ישו. שלא באשמתו, נכתב בעיתון, נקלע שפרד לצומת של התנועה לשוויון זכויות ושל ההתנכלות ההיסטורית להומוסקסואלים באמריקה. קלינטון דחק בקונגרס להעביר חוק מיוחד נגד פשעי שנאה, שייתן בידי הרשויות הפדרליות סמכות חוקית לחקור פשעים כאלה במקום הרשויות המקומיות. חוק כזה, על שם שפרד, עבר ב–2009, וברק אובמה חתם עליו.

בעת ששכב חסר הכרה בבית חולים חמישה ימים עד שלבו נדם, ניגנו הוריו לשפרד תקליטים של טרייסי צ'פמן וג'ון פוגרטי שאהב. אביו דניס נהג שש שעות לביתם שבקספר כדי להביא ממנו ארנב קטיפה בשם אוסקר שהיה הצעצוע החביב על בנו. אלטון ג'ון כתב לזכר שפרד את השיר "American Triangle", שבו דימה את שפרד לצבי הניצוד על ידי שני זאבים בערבות וויומינג.

בשנת 2013 פרסם עיתונאי בשם סטיבן חימנז ספר בשם "האמת על מות מת'יו שפרד", ובו ניסה להציג את הגרסה הדפיניטיבית. חימנז השקיע 13 שנה בתחקיר שבמהלכו ראיין מאה מקורות, כולל הרוצחים המורשעים, התובע, חברים ואהובים של שפרד שקולם לא נשמע קודם. טינה לברי, אחת מחברותיו של שפרד, אמרה: "הייתה התנפלות ותשומת לב תקשורתית גדולה, וכולם מיהרו לעשות עניין גדול מהעובדה שמת'יו היה גיי ומהומופוביה...כמו שרצו להפוך אותו לילד הפוסטר של מטרה צודקת...או שהוא קדוש או שמגיע לו להישרף בגיהינום".

חימנז הראה ששפרד הכיר את הנדרסון ומקינני קודם לכן, מה שמסביר את קלות הדעת המסוימת שבה ניגש אליהם אותו לילה. השלושה היו פעילים בסצינת הקריסטל מת' בלראמי כמשתמשים וכסוחרים. "העדפתו המינית של שפרד לא הייתה הסיבה למותו", כתב חימנז וציטט חוקר משטרה. "הרקע היה סמים וכסף". על פי חימנז, היה מקינני בסופו של שבוע של שימוש כבד עם חובות גדולים והאמין, בצדק או שלא, כי שפרד יכול להיות הקשר שלו למשלוח של סמים ב–10,000 דולר. מקינני תכנן לחלץ את המידע משפרד במכות שיצאו מכלל שליטה בשל מצבו המעורער. מקורביו של שפרד האשימו את חימנז (שהוא גיי בעצמו) ב"הטעיה, הפרחת שמועות וחיבור תיאוריה סנסציונית שגררה את שמו של שפרד בבוץ".

אמריקה, כפי שאבחן במאי המערבונים ג'ון פורד, מעדיפה את הגיבורים והנבלים שלה גדולים מהחיים, והיא בוחרת באגדה ובמיתוס על פני המציאות, כי הם משרתים את תפיסת עולמה. חשוב ואולי אפילו צודק יותר, להשאיר את שפרד הצלוב על הבמה המשיחית שעליה הוצב מאשר להתמודד עם האמת המורכבת יותר.

"הנה לכם בדיחה", מנדב מישהו בכתבה המאלפת ב"הרפר". "מה אתה מקבל כשאתה מנגן שיר קאנטרי לאחור? אתה מקבל את המכונית שלך חזרה, את הכלב שלך, את הבית שלך ואת אשתך". הסיפור על מת'יו שפרד הוא אחד הקשים במערב האמריקאי, והבעיה היא שאף אחד לא רוצה לנגן אותו לאחור.