קצת מדע בדיוני. תארו לעצמכם מצב שבו עוד בימי לימור לבנת, שרת התרבות הקודמת, הוקם תיאטרון באריאל. בשנה הראשונה הקצבת משרד התרבות הייתה ארבעה מיליון שקלים, אבל התקציב עלה עם השנים, במיוחד בימי מירי רגב, והוא מתקרב עתה ל־100 מיליון שקלים. ברור שכדי להגיע לקהל, תיאטרון אריאל מעלה גם מחזות זמר נוסח “מאמא מיה" (למשל, סיפורה קורע הלב של שושנה דמארי, כולל רמזים לחטיפת ילדים וגזילת רכוש, ויחסיה עם אלתרמן שלא היה מוכן לשמוע בתחילה שהיא תבצע את שירו “כלניות"). גם במחזות מסוג כזה לא התאפק “תיאטרון המתנחלים" כפי שהוא כונה בפי התקשורת לעתים, והשחיל מסרים פוליטיים (כגון תיאור אלתרמן כדמות מופת בגלל תמיכתו בארץ השלמה, ודבריו לשושנה דמארי על השטן שמעוור את עיני הישראלים כדי שישכחו שהם צודקים), אבל זה היה רק בקטנה. 


הקרע הגדול עם הציבור שוחר השלום וזכויות האדם בישראל בא בגלל המחזות הפוליטיים של תיאטרון אריאל. מחזה כגון “זיוה", המבוסס על סיפורה האמיתי של זיוה גולדובסקי, אשר מתאר נערה שהזדהתה עם הפלסטינים ומאבקם, עברה לגור ביניהם וחבריה הפלסטינים רצחו אותה. או “הפשיסט", מחזה מחיי האוניברסיטה העברית בירושלים, שבמרכזו איש אוניברסיטה שמתחמק מלחתום על עצומה נגד שירות בשטחים הכבושים, וחבריו קוראים לו בחיבה פשיסט. הדרמה מתעצמת כאשר הוא מקבל הצעה לקנות בית בהתנחלות מעבר לקו הירוק, בדיוק כאשר דנים בקידומו. או “יגאל", מחזה שמציג את לבטיו של צעיר ישראלי בשם יגאל גורן לפני שהוא מבצע רצח ראש ממשלה. מתוארים גם יחסיו עם חבריו ומשפחתו על רקע הווי חייו כסטודנט ופלאשבקים נוגעים ללב לילדותו (העובדה שבמחזה הוא קרוי בהיתממות יגאל גורן לא מצליחה להסוות את הכוונה המקוממת). 


יצירות כאלה ואחרות נולדו בסדנאות כתיבה וב"פסטיבל לתיאטרון לא חינוכי" שהתקיים על ידי תיאטרון אריאל בכל שנה. הנושאים והמסרים שהעלה התיאטרון הזה נגעו בעצבים חשופים. בדרך כלל הייתה סובלנות מאולצת כלפי התיאטרון, והתקציבים שהוא קיבל מכספי משלם המסים עוכלו כהכרח. עם זאת, בעלי טורים טענו שהם לא הולכים להצגות כאלה וביקרו אותן בחריפות, למרות שהם לא צפו בהן, כמובן. מה עוד? גם לשבת בשקט בהצגות מסוג כזה? 

ההצגה על חיי יגאל עמיר (יגאל גורן, יענו) הייתה השיא. כאן כבר לא יכלו לשתוק עוד, וכאשר שרת התרבות הודיעה שהיא מסרבת להעביר תקציב למימון תיאטרון אריאל שמעלה הצגה כזו, נשמעו שבחים רבים להחלטתה המנהיגותית. אנחנו לא נגד חופש הביטוי, אמרו רוב המתבטאים וארגוני האמנים, אבל אנחנו לא חייבים לממן דברים מסוג זה, כי זה פשוט מגעיל. אם הם רוצים, בבקשה - שיעלו זאת בכספם. בית המשפט ידון בהשלכות של עידוד כזה לרוצח ראש הממשלה. 

קריאות להפסקת מימון תיאטרון המתנחלים הזה גברו כאשר התפרסמה העובדה שבמטרה למשוך את הקהל הדתי שבהתנחלויות, הרי בהצגות מסוימות, את תפקידי הנשים עושים גברים. כך למשל בהצגה המיליטריסטית “הנרי החמישי" מאת שייקספיר, או ב"חוטאים", הצגה הממחישה את אכזריות האסלאם בתיאור הריגת אישה בוגדת בסקילה (מאת יהושע סובול), והאופרטה “הוצאה להורג" הלועגת לתבוסתנות, ולרעיון שאפשר לפייס את הרוע ולקנות כך שקט וחיים (מאת חנוך לוין). ההסברים של התיאטרון שזו החלטה אמנותית שלהם נתקלו בזעם, ובדרישה להפסיק מימון לאמנות המפלה נשים. 

האם במקרה של תסריט דמיוני כמו שתיארתי, היו אנשי רוח חותמים על עצומה נגד שרת תרבות שמפסיקה מימון לתיאטרון המשדר מסרים כאלה, כמו זו שעליה חתמו בימים אלה רבים? (גם אני התבקשתי לחתום, ואני מסביר כאן מדוע לא חתמתי, למרות שברור לי שאמנות זקוקה לתמיכה). 

האם במקרה של מניעת תקציב מתיאטרון דמיוני שמעלה הצגות בעלות מסרים מרגיזים כגון אלה שתיארתי, או מסרים כגון כמיהה לכיבוש עוד שטחי ארץ
ישראל, או מסקנה שטרנספר הוא פתרון הגיוני, היו ארגוני האמנים מבקשים להחשיך את האולם לדקה לפני כל הצגה (את זה לא המצאתי, זה אמיתי)? האם חבריי האמנים היו מתבקשים לקרוא מעל הבמות המוחשכות טקסט מחאה נגד עצירת תקציב ממשלתי לתיאטרון כזה? או שמא חופש הדיבור הוא ערך רק כאשר תיאטרון או קולנוע מעבירים מסרים המאדירים מחבלים? 

אני לא בטוח שתסריט דמיוני כזה ייתכן. לצערי לא. המחנה הלאומי לא השכיל להקים מפעל תרבותי כגון תיאטרון אריאל. אין תיאטרון באריאל, למרות שהצעה כזו עלתה מזמן. מה שיש כיום באריאל זה רק אולם שמזמין הופעות מאמנים והצגות מהתיאטראות במרכז הארץ.