ובעת הזו, כאשר הקיסר לחוץ ומפוחד מאימת היועמ"ש, משתלטת הטרפת על ק"ק כתריאליבקה. עבדיו, משת"פיו וסנג'ריו בטיפשורת הרקובה מנסים לרצותו בחקיקת יתר במקום לומר לציבור הטיפש את האמת: המטרה - לחוקק חוק שיאפשר לביבי לשלוט כמה שיחפוץ, וכל השאר רעש לבן.
צפייה בדיירי אגם הדרעק כדוגמת דודי אמסלם ומכלוף זוהר, בשעה שהם מנסים לרצות את הקיסר, משולה לצפייה במאמן מכבי תל אביב בכדורסל, נוון ספאחיה, מנסה להפיק משהו מהסחורה הפגומה שלו. ההבדל העקרוני הוא שספאחיה נראה טבעי בחליפה, ויש לו קלאס גם כאשר הוא מדבר שטויות. אמסלם וזוהר מדברים שטויות, והמון, אבל ממש בלי קלאס. שני תגרנים בשקל תשעים שמנסים לשדר "מכובדיק", אבל אין להם את זה.
בקן הקוקייה הפוליטי השולט עדיין לא הפנימו נתון אחד בסיסי - רה"מ וערימת הכלומה ומאומה שלו נבחרו כדי לשרת את הציבור. הם לא נבחרו כדי שהציבור ישרת אותם. אז כאשר להקת הטמטום בליכוד עם הסולנית מירי רגב צורחים "דמוקרטיה", כדאי שיפנו זמן לנסות להבין את המושג הזה. מצד שני, אולי חבל"ז.
# # #
המחשבות האלה על הנעשה בבלפור משפיעות על מצב רוחי, שאף פעם לא סבל מיציבות יתר, אבל בסתיו ובאביב אני ממש על הקאנטים. אומנם הצלחתי לא רע עם יוסי אטיאס, ההידרו־תרפיסט שלי. עובדה, אחרי שנתיים של טיפולים הוא כבר מבדיל בין צוואר הרחם לצוואר הירך כאשר הוא מעיין בחוות דעת רפואית. הדגש הוא על "מעיין".
איכשהו, הוא מתקן אותי אחת לשבוע. "היום נעבוד על הטראומה, קוף. חייבים לשחרר אותך מהטראומה של הפציעה".
יוס, הפציעה הייתה לפני שנתיים, עוד לא השתחררתי?
"לא. אתה עוד עצוב, אז נעבוד על זה".
אז אנחנו עובדים. שכבתי על המים רתום למשקולות ומצופים, ויוסי הוביל אותי בתוך המים החמים.
נמנמתי ונזכרתי בטוויטר, שם קראתי את ציוציה של קולקציית האפסים שמנהלת אותנו, בתגובות על נאומים ואמירות ביום הזיכרון העברי ליצחק רבין הי"ד, שהימין מתאמץ ומשתדל להתנער מכל מעורבות בהסתה שקדמה לרצח שלו. שלא לדבר על רבני הימין, שאותם הגדיר נפלא פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל: "יודו־נאצים". כל מילה נוספת מיותרת.
ובכן, שרת המשפטים שלנו, איילת שקד, נורא - אבל נורא - לא אהבה את נאומה של שלי סטילטו־סכינאי באגם הדרעק. וכך כתבה לה: "על כבודי אני מוחלת. אבל ביום כזה אין לי זכות למחול על כבודו של ציבור ענק שאותו אני מייצגת. ההסתה של שלי יחימוביץ' נגד הציבור הימני מחרחרת ריב ומדון ומנצלת את יום הזיכרון לרבין באופן הגרוע ביותר".
טקסט כזה מגברת שבעת הרצח הייתה חיילת באמת חייב אותי לתגובה בלשון עדינה במיוחד. "את ממש צודקת. ההסתה הזו נגד הימין היא בושה. בסך הכל רצחתם ראש ממשלה מכהן ורק אחד, נתון שלא ממש מוכיח על שיטה. גם כיום אתם מסיתים נגד כל מי שהוא לא אתם, רק כדי שיהיה שמייח. אבל זה ממש לא שיטתי. זה 'גופי' כזה, נחמד כזה. והכי חשוב, אתם נורא פגיעים יחסית למסיתים".
איילת לא ענתה לי, כי אולי אין לה תשובה הולמת למציאות, וטוב שכך.
אבל היו גם ליצנים שהתייחסו לדבריה של נעה רוטמן, נכדתו של רבין, שסיפרה בטקס על מה שהיא מרגישה. למשל קובי אריאלי, סוג של חרדי מחמד שמקשקש בגללי צה"ל, והציבור מאוד מתלהב משום שנמצא חרדי שעובד לפרנסתו ולא מתעלק על החילונים. וכך כתב: "יוצאים מן הכלל הם בני משפחת רבין, שמשום צערם לוקחים את טקסי הזיכרון למקומות לא נכונים ולא חיוביים. איני דן, אבל גם איני חושב שבמצב הזה הם צריכים להשתתף בטקס כלשהו".
אין ספק שציוץ מתחנף כזה יזכה את קובי בהנחיית טקסים של הימין הפאשיסטי, שפרנסה בצדם. אם לא הייתי כסיל של ממש, הייתי נוהג כמוהו ומשפר את עקומת הממון שלי. אז עניתי לקובי: "אתה ממש צודק, קובי. סבא שלהם נורה בגב, אבל זה בקטנה, לא סיבה לטראומה. רבנים - בושה לכל דת באשר היא - הטיפו והסיתו לחסל את אבא שלהם, אבל זה פארש. אצל היודו־נאצים, כפי שכאמור הפליא להגדירם פרופ' ליבוביץ', לרב'ה מותר הכל. אולי סמוצ'קנע יחוקק חוק שאוסר עליהם לבוא לטקסי הזיכרון. תציע לו".
ינון מגל, בעבר ח"כ בבית היהודי הלבן, מצא את האשם ברצח רבין: סוכן השב"כ אבישי רביב, שהפיץ תמונות של רבין במדי אס־אס, שיצר תלמיד ישיבה חרדי. מאחר שמגל הוא שופרה של המפלגה בטיפשורת, ניסיתי להגיע איתו להסכמה.
"אז את רבין רצח השב"כ. יאללה בסדר. אבל איך אנחנו סוגרים את רצח אמיל גרינצווייג? גם נפיל על השמאל החמוץ, הבוגדני, המרגל הנאצי־פלשתינו?", תהיתי.
עמית סגל, חבר בכיר בבריגדה של שתולי השלטון בטיפשורת, סיכם את הפעילות של הימין בימים שקדמו לרצח ביעילות מופתית, באמת. "3.9 מיליון ישראלים נולדו מ־1993 והלאה. ולפיכך לא זוכרים דבר או לא היו בכלל בחיים כשרבין נרצח. הדיונים על השאלה מי הדפיס את הכרזה במדי אס־אס ומי הפיץ אותה לא רק ממוחזרים, הם רלוונטיים ומעניינים אותם כמו השאלה מי רצח את דה האן. אפשר לעבור הלאה".
לשיטתו, הינוקא צודק. בעת הרצח היה עמית בר מצווה, ואת שנות ינקותו העביר ללא אביו, חגי, שהיה חבר בארגון טרור שנקרא בשנות ה־80 המחתרת היהודית. חגי הורשע במעורבות בפיגועי טרור נגד ראשי ערים ערבים, נידון לחמש שנות מאסר, ישב שנתיים. בבית הגידול הזה בעפרה העיסוק ברצח רבין הוא מאוס מעיקרו. ולכן ההסתה בשנות ה־90 מקודשת ומקדשת ו"אפשר לעבור הלאה".
לא ירדתי לסוף דעתו ב"מעבר הלאה". האם הכוונה הייתה למעבר בהסתה לרצח העתידי של איזה עראבר או שמאלן בוגדני־נאצי־פלשתינו, או מעבר להתעלמות מוחלטת מהסיבות ומההסתה שהובילו לרצח רבין. הילדים האלה עם הכיפות לא תמיד ברורים לי.
בעוונותי כי רבים הם, אני נוהג להקשיב לכל המלהגים בטיפשורת, ומתשאל את עצמי תוך כדי כך מי מפעיל את להקת המפגרים הזו שהפכה את העיתונות לבית בושת פר־סה. אין להם, לסרסורי המידע האלה, אפילו היסוד הבסיסי בפתיחת מיקרופון שכולל הודעה לציבור: רבותי, אנחנו דוברים מטעם. יש לנו רשימת קליינטים יוקרתית מרה"מ דרומה. אנחנו מטפלים בקליינטים שלנו. אני למשל עושה זאת יום־יום, עשרות שנים, אבל לפחות איני מרמה את שומעי. הם יודעים, כי אמרתי להם שאני פסולת. בכל יום אני אומר להם. קובי, ינון ועמית מחזיקים מעצמם כלבי שמירה של הדמוקרטיה. אז הנה החדשות ועיקרן תחילה: דמוקרטיה אין, ואוכלוסיית הכלבים לא מתעניינת בכם.
# # #
הלאה. נותרנו עם השאלה מי מפעיל את להקת הביזיונות הטיפשורתיים, עם דפי מסרים. ובכן, מדובר בטיפוס ושמו נתן אשל, יהודי חובש כיפה שהטריד מינית עובדת בלשכת רה"מ בעת ששימש ראש מינהל הסגל של נתניהו. בעסקת טיעון חשודה (העובדת סירבה להעיד, אבל שלושה בכירים בלשכה, כולל אלוף בצה"ל, העידו אצל היועמ"ש) הוא הסכים להתרחק מהלשכה, הורשע בדין משמעתי ולא עמד לדין פלילי כמתבקש.
נראה שכל הלביאות של קמפיין MeToo חוששות להתעסק איתו. הן מעדיפות ישישים שהטרידו באופן סדרתי לפני ארבעה־חמישה עשורים ואינם יכולים להתגונן כיום. חלקם גם מתו, אז זה הכי קל, כי מתים לא תובעים דיבה, חבל.
אותו אשל, עם הכיפעל'ה וההטרדות שכללו צילומים מתחת לשמלתה של עובדת בלשכה, משגר מסרים לכל המלהגים בטיפשורת. איך אני יודע? כי הראו לי התכתבויות איתו בוואטסאפ. מה לומר, איך לומר ועל מי להפיל את התיק. הוא סנג'רו הנאמן של ביבי, וכמובן משרתה המסור של הגברת. המתחזים לעיתונאים פשוט משתמשים בזבל שהוא מספק להם, וכולם מאושרים.
בכל השלטון המסואב, עוד לא נמצא צדיק אחד שישאל: מה הטיפוס הזה עושה בשלטון, ומי מאפשר לו. כי התשובות ידועות - רה"מ. רק הוא. ועם רה"מ לא רבים על השאלה מי הם משרתיו, כי המריבות יקרות. תראו מה קרה לערוץ עשר, למשל, תבינו הכל.
# # #
יוסי סיים לעבוד עלי והוריד את מפלס העצב, באופן זמני. אחרי המקלחת הודיעו לי שתוכנית הספורט ברדיו 103 מועמדת לפרס של משהו מטעם אגודת העיתונאים. מיד חשבתי מה היה אומר מייסד התוכנית מאז 1 ביוני 2011, מאיר איינשטיין זצוק"ל, שאינו מקבל קהל מאז 24 במרץ 2017. הצתי סיגריה ובחנתי בסלולרי, הטלפון שלו עדיין רשום אצלי אף שחלפו 20 חודשים. לחצתי ונעניתי במענה קולי נשי ומתכתי: המנוי אינו זמין, אנא נסה מאוחר יותר. בסדר, בסדר, אני אנסה, אל תדאגי.
אז דמיינתי שיחה איתו, מהסוג שניהלנו בכל בוקר.
מה קורה איתך, בנאדם?
"מי זה?"
מה מי זה, מי? זה אני.
"הא, רוני. מה קורה?"
וואללה חיים על בטריות, כרגיל. איך אצלך?
"שגרתי. הכל שגרתי".
שומע, הציעו את התוכנית שלנו לפרס של אגודת העיתונאים. אתה יודע פרס בר־מוחא. מה אתה אומר, אתה מבסוט?
"חחחחחחחחח... תמיד היית גמד, רוני. תמיד הסתובבת עם כל העסקונה, לא למדת ממני כלום. חבל, כי השקעתי בך הרבה שנים".
די, צא מהשטויות. אתה עלית לנוח והשארת אותנו כאן, להתעסק בשטויות. אז מה אתה אומר?
"כמה מתמודדים על הפרס הזה?"
אין לי מושג, מיורה. נראה לי רק אנחנו.
"חחחחחחח... אתה בוזה אותי. אני מזהיר אותך מלהזכיר את שמי. אתה והפרסים שלך. מתי נהיית כזה ממסדי? למסיבת עיתונאים לא הלכנו אף פעם, פתאום פרסים. מה נהיה ממך?"
מאיר, זמנים השתנו מאז שאתה מקבל פוט־מסז' בגן עדן. צריך לשחק ביח"צ. מה אתה רוצה שאעשה?
"מה אני רוצה? אני רוצה שתאמר להם שאתה לא בא לקבל פרסים. תגיד שאני לא מרשה לך, תשתמש בי, כפי שנהגת כל הזמן. ואני מתרה בך, אל תזכיר את שמי. יאללה, ביי".
ככה הוא היה תמיד. לאנושות הוא חייך, אבל לנו הוא היה דיקטטור שבז לכל העסקנות התקשורתית המאוגדת שמסביב. אבל הוא לא כאן, אני עוד כאן, אז אם נזכה בהתמודדות בינינו לבינינו, ארד לאילת לקבל את הפרס בשבילו. אני אגיד שאני הגמד, שאני בוזה את זכרו, והוא יחייך שם למעלה בלובי של גן עדן, ויזמין את ההמבורגר המאוס, שהיה ארוחת הצהריים שלו בכל נסיעותינו לחו"ל. ואז, אחרי הביס הראשון, הוא יניח את ההמבורגר, וישאל: נו, גמד, איך היה?
# # #
סיפרתי לכיפוש, כי ציפיתי למעט תמיכה. היא לא כל כך הבינה איך מיורה קשור, אז הסברתי לה. היא אמרה שזה יופי, ושאלה אם יש לפרס כזה תמורה כספית. התפוצצתי מצחוק, וגם שימון התפרק מצחוק ואמר לה: "את ממש רודפת בצע".
כיפוש, מה נסגר איתך, אלה פרסים שמחולקים בכל שנה, וזה מסתובב בין תחנות הרדיו והטלוויזיה, כי כל גופי השידור באים, ותחנות שוכרות חדרים במלון. כגודל ההזמנה, כך גודל הפרס. לשתי תחנות רדיו יש תוכנית ספורט, אז שנה שעברה זכו המתחרים, והשנה זה כנראה יהיה אנחנו. כך זה עובד, הטיפשורת מאוד אוהבת חגיגות. הבנת הכל?
"כן, בטח. שוב אתם מתעסקים בעצמכם. שום דבר לא משתנה אצלכם".
מצב הטיפשורת בכי רע. ערוצי טלוויזיה קורסים כלכלית, שלושת הערוצים המסחריים קרובים להפסדים בסך חצי מיליארד שקל, מאז הפיצול לפני שנה בדיוק. התאגיד עולה לציבור כמיליארד שקל בשנה, ומפיק רייטינג יומי שמצביע על כ־40 אלף צופים בממוצע בתוכנית - רובם המוחלט בעשור השביעי לחייהם.
אבל זו לא סיבה להפסיק את המסיבה ולהתכנס לחנדלך באילת, כמדי שנה. מאות עובדים יפוטרו בקרוב, לחלקם לא תהיה פרנסה תקופה ארוכה. אבל יש את אגודת העיתונאים ובנוסף את ארגון העיתונאים, שני ארגונים שלא מסוגלים להגן על העובדים - כי שום גורם לא סופר אותם.
# # #
או, איזה יופי, הגיעה ידיעה מדהימה. מירי רגב, התרבותניקית שלנו, יוצאת בחיל ורעדה לייצג אותנו בגראנד פרי של הג'ודו באבו דאבי. נוכחותה לא מחויבת, אבל חשוב שהיא תהיה שם כדי להניף את דגל ישראל ביציעים השוממים (יש 14 תחרויות כאלה בשנה, ברחבי העולם), והיא סמוכה ובטוחה שהטלוויזיה המקומית תשדר אותה ואת הדגל, שבע שעות בשידור ישיר מדי יום. מאחר שגברת רגב אינה שולטת בשפות זרות, יהיה מעניין לצפות בה מתקשרת עם אצולת הג'ודו העולמית. זה יהיה שוס.
בסיום האירוע נדע מה כוללת החבית שלה (כפי שצרחה על יואל חסון): שקל וחצי, שקל בודד, או כלום ושום דבר, כפי שמראה תכולת החבית שלה כבר שלוש שנים וחצי.
יופי של עבודה עושה קולקציית האפסים בכתריאליבקה. קן הקוקייה זה ממש פארש לעומת החברים, אבל ההויה פראנויה בשמיים.