לנפש האנושית שלנו יש יכולת מופלאה להדחיק בזמן אמת רגשות קיצוניים ובלתי ניתנים להכלה. אפשר לומר שאחד הדברים הגאוניים בבריאת האדם היה תכנון תוכנת הרגש הבסיסית שעובדת כמעין מנגנון גיבוי לשעת חירום. קצת כמו גנרטור שמחזיר את המכשירים לעבודה סדירה, לפחות עד שיתקנו את רשת החשמל. יש שמכנים זאת מנגנון הישרדות, אני דווקא חושבת שזה הרבה יותר מתוחכם מסתם יצר הישרדות חייתי.
לא אכנס כאן למה שעושה ההדחקה הזאת בטווח הארוך, אלא אתמקד בפן האחר שלה: מה שלא הורג בהווה אולי יהרוג אותנו בעתיד, אבל בינתיים הוא מחשל. אנחנו רואים את זה בהתנהלות של אנשים שפוקדים אותם אסונות. אנחנו בעיקר רואים את זה בהתנהלות היומיומית שלנו במדינה שאין בה רגע דל. אין ספק שהנשמה המקומית מחוספסת כנייר שיוף. מי שעבר מספיק שנות חיים במדינה הזאת כבן אדם מבוגר מרגיש יכולת להתמודד עם כל אתגר. לכאורה כמובן.
אני זוכרת שכשהייתי בכיתה ז' שכבתי על הדשא יחד עם הורי ואחותי הקטנה בפיקניק ספונטני במדשאות הגדולות ליד הדולפינריום בתל אביב. זו הייתה תקופה שבה, אם זיכרוני אינו מטעני, הדולפינריום לא היה עוד מונומנט אבן נטוש ומוזנח אלא מבנה פעיל עם דולפינים, או לכל הפחות מבנה ללא ריח של שתן מסביבו.
אולטימטום מלחמת המפרץ הראשונה ריחף ברקע. זה היה ביום חמישי אחד במהלך חודש אוקטובר, אחרי החגים. הגענו לשם באוטובוס מחולון עד הכרמלית. לפני כן, בשעה ארבע אחרי הצהריים שידרו פרק מיוחד בתוכנית "זהו זה" עם ריטה ויאצק. היא רכבה על חמור ושרה את "הנסיכה והרוח". כששמעתי את השיר, מדבר על איספהן באיראן, לא יכולתי שלא לחשוב על עיראק, ולמרות הערצתי הגדולה לריטה, היא לא הצליחה לשחרר אותי מפחד המלחמה עם סדאם האיום.
בחדשות דיברו על 15 בינואר כתאריך היעד הסופי, ובטרנזיסטור של אבא שלי שהיה דלוק בפיקניק בפארק דיברו כל מיני עיתונאים על כך שאין מנוס אלא לתקוף. לא נהניתי מהפרק של "זהו זה", וזה כל מה שאני זוכרת מהפיקניק: ים, שמיים, עננים של אוקטובר וסדאם חוסיין. מלחמת המפרץ הייתה המלחמה הראשונה שלי. אז, בגיל 13 אל מול הים, היה רגע אחד קטן שבו עברה לי בראש המחשבה שאולי לא יהיה יותר ים בפברואר, לא יהיה פארק, לא טרנזיסטור ולא "זהו זה". אולי לא אזכה לראות בחיים הופעה של ריטה. כל מה שחשבתי עליו באותם חודשים היה סדאם. אפילו קינאתי באחת מחברותי הטובות שבכלל לא שמעו אצלה בבית חדשות, והיא לא ידעה על האולטימטום, על נשק כימי ועל איש עם שפם ששונא את הציונים.
"מה אכפת לך ממנו?", היא שאלה אותי יום אחד כשישבנו על ספסל מתחת לבית והתוודיתי על האובססיה החדשה שלי. "לא יודעת, אני מפחדת ממנו", עניתי, וקינאתי בה כל כך על שזה בכלל לא בראש שלה. הנחתי שאם אומר בלב כמנטרה "לא תהיה בחיים מלחמה", זה יתגשם. לפעמים אני מביטה על ילדים בני 13 היום ורואה עד כמה הם בוגרים, ותוהה אם זו הייתי רק אני בת 13 עם נפש של ילדה בת 9, או שזה פשוט היה דור אחר. תמים יותר.
במשך חודשיים וחצי לא עזבתי את המנטרה שהתנגנה לי בלב. חשבתי על אותה פעם, שלוש שנים קודם לכן, שבה אמירת מנטרות עבדה לי. המשפט "אמן שתהיה שביתה" ששיננתי לפני השינה, עבד כמו קסם של הארי פוטר, ולא הייתי בבית הספר כמעט שלושה שבועות בשביתה הגדולה של הסתדרות המורים.
לצערי הרב, הפעם לא הצלחתי למנוע את המלחמה, וגם לא את החרדה שבאה בעקבותיה. עברתי מאז כמה וכמה מלחמות, בחלקן היו מעורבים גם חברים טובים שלי, בעורף ובחזית. מצאתי את עצמי לפרקים נלחצת בזמן אמת, ולפרקים עטיתי את נייר השיוף הזה על עצמי. חשבתי על זה בשבוע שעבר כשנפל טיל בבאר שבע וטיל בים בלוקיישן "סודי" בגוש דן, וזה עוד בלי הבלונים הבוערים על בסיס יומיומי שעפים מעל המון ילדים בני 13, שאולי זה כל מה שהם חושבים עליו.
חשבתי שעל פניו כאילו כבר לא אכפת לי, שאולי בעצם כבר התרגלתי למלחמות ושברור לכולנו שזה רק עניין של זמן עד שתהיה המלחמה הבאה, כמו שתמיד אומרים לנו. ושזה לא מפחיד אותי יותר, אלא רק עצוב. או שזה רק הגנרטור.