שלום, קוראים לי קלמן, אני רואה את עצמי חלק מהמחנה הלאומי, השתתפתי כבחור צעיר בתקופת אוסלו בלא מעט הפגנות, ולמרות זאת לא רצחתי את רבין, אני לא מכיר את הרוצח, לא שמעתי את שמו עד שלחץ על ההדק, אני סולד מאלימות, והעניין הזה שכבר 23 שנה המחנה שלי - משהו כמו חצי עם - נדרש להיכנס למקלט בתקופה שבין יום השנה לרצח לבין עצרת רבין בכיכר - די נמאס עלי.

בואו נלך ישר לטענה הכי שגורה שלכם, אנשי השמאל, בוויכוחים סביב הרצח. הכדורים, אתם טוענים, נורים תמיד מימין. ובכן, אפשר להזכיר בתגובה לטענה הזו את השמאל של קום המדינה. אפשר גם להזכיר שאם הרוצחים באים מימין, הרי שמשתפי הפעולה עם האויב - מישראל בר, דרך חבורת אודי אדיב, עבור במרדכי ואנונו ובמרקוס קליגנברג, ועד לטלי פחימה שנהנתה מחיבוק נאה ואף יצאה מהכלא לצלילי שיר הלל שחיבר לה מאיר ויזלטיר, חתן פרס ישראל - באים מהשמאל. אבל כדי להיות הגונים נניח את כל הטיעונים האלה בצד. בניגוד לאופן שבו מנסה השמאל להציג את הימין, לכל אדם נקי דעת ברור שהשמאל איננו מקשה אחת, ופחימה אינה מייצגת את המיינסטרים השמאלני, ממש כמו ששוברים שתיקה וחגי אלעד ותומכי החרם הישראלים, רחוקים מלהיות דובריו.

אבל בואו נחזור לטענה על הרוצחים מימין. אפשר להסכים שבעימות בין השמאל היהודי לימין היהודי, בנקודה הזו, מספרית, אתם צודקים. מה שאני מנסה להבין זה מה אתם רוצים לעשות עם הנתון הזה? מה הטענה שלכם? שהמחנה שלנו כולו תומך במעשי רצח? שאנחנו שמחים כשדם נשפך? שבנימין נתניהו ואיילת שקד מתבטאים נגד אלימות, אבל בתוך תוכם הם מוחאים לה כף? אתם הרי לא באמת מאמינים לזה. מה שאתם מבקשים לטעון זה שלהסתה שיוצאת מהמחנה הלאומי יש השפעה. שמילים הורגות. שמישהו לוקח אותן וממשיך איתן הלאה. למעשים. ואם זה הטיעון, אז בואו נבחן כמה הוא רציני וכמה אתם ישרים איתו.

למבחן הזה נקרא מבחן הרוצח הערבי. שהרי איך שלא תהפכו את זה וכמה שונאי ימין שלא תהיו, תצטרכו להודות שיש הרבה יותר רוצחים ערבים שרצחו יהודים מסיבות אידיאולוגיות, מאנשי ימין שרצחו אנשי שמאל מסיבות אידיאולוגיות. אני לא מדבר רק על פלסטינים. אני מדבר על אזרחי ישראל. כאלה שמחזיקים בתעודת זהות כחולה, כמו זו שלנו.

נועה רוטמן תוקפת את נתניהו. אלף פעמים נחזור על העובדות, וזה לא ישנה כלום. צילום: מרק ישראל סלם

אסור להכליל

יש נתון שעליו קשה יהיה להתווכח. מחבלים ישראלים אחראים למאות פיגועים שבוצעו במהלך השנים, פיגועים שהביאו למותם של המוני ישראלים. טרוריסטים רוצחים יצאו מערערה ומאבו סנאן, מבענה ומלוד, מבאקה אל־גרבייה ומיפו, מדיר חנא ומסכנין, מיפיע ומג'לג'וליה, מכפר כנא ומכפר מנדא, מטמרה ומאעבלין, מאום אל־פחם ומרהט, מפוריידיס ומקלנסואה, ממג'דל כרום ומדבורייה ומעוד ועוד יישובים. לשכת הגיוס של דאע"ש, כשלעצמה, קיבלה חיילים מיפיע ומסכנין, מחורה ומאום אל־פחם, ממושירפה ומשפרעם, מנצרת ומאכסאל ולא רק מהן.

נו, ושמעתם פעם את השמאל הישראלי גובה מחיר מהציבור הערבי כולו? ברור שלא. וזה מוזר. שהרי לא מדובר כאן על מגזר שאחראי לרצח של יהודי אחד או של שלושה יהודים. מדובר על מגזר שאם לשפוט לפי המספרים, הוא ממש פס ייצור של שפיכה של דם יהודי. ודווקא ביחס אליו, בניגוד למה שקרה במקרים הספורים מאוד שבהם איש ימין רצח, השמאל התגלה ככזה שיודע לגלות הרבה מאוד סבלנות ואיפוק. איכשהו, אצל הערבים, רק אצל הערבים, זה תמיד מפגע בודד. איכשהו, אצל הערבים, רק אצל הערבים, מוצגת תמיד סביבת הרוצח כשואפת דו־קיום. איכשהו, אצל הערבים, ורק אצלם, יש כלל אחד גדול וחשוב: אסור להכליל.

אז נכון שבמסגדים שלהם הדרשנים מסיתים, ונכון שחברי הכנסת שלהם מוכנים לגנות אלימות ורצח רק בעירבון מאוד מוגבל, ונכון שנציגי הרשימה המשותפת עמדו דקת דומייה לזכר מחבל רוצח, ונכון שאחמד טיבי - חביב הקהל - הכריז בעבר ש"אין דבר יותר נעלה מהשהיד", אבל להכליל? מה פתאום? אסור להכליל. עם יד על הלב, נראה לכם הגיוני שהימין כולו אמור לסחוב על גבו את האחריות לרצח רבין, ומהערבים השמאל לא ביקש מעולם להיות אחראים לאין ספור פיגועים, ולהמוני הרוגים, ולנחלי דם ולדרשות הסתה? לא ברור לכל אדם הגון שאין בהתקפות העונתיות של השמאל על הימין, לא דאגה לדמוקרטיה ולא חשש מתוצאות ההסתה, אלא אך ורק משחק פוליטי ציני?

כמעט חצי מיליון מערביי ישראל שלחו לכנסת את חנין זועבי, ואת ג'מאל זחאלקה, ואת המסיתים, ואת עומדי דקת הדומייה לשהידים, ולכל אלה אין אחריות לכלום, ורק לי ולמחנה שלי אמורה להיות אחריות למה שאיש אחד עשה? יכול להיות שאצל הערבים כל אדם אחראי רק למעשיו שלו, ורק אצלנו בימין הרוצח של משפחת דוואבשה הוא בהכרח שליח ציבור? יכול להיות שרק אצלנו מילים הורגות? יכול להיות שרק אצלנו האנשים האלימים בשוליים מושפעים מהסתה, ואילו אצל הערבים, בגלל המבנה הנפשי שלהם או השד יודע מה, ההסתה לא משפיעה?

ואם הדברים שנשמעו בימין על רבין תרמו לאווירה והביאו את יגאל עמיר ללחוץ על ההדק, לאן נעלמה התרומה שלכם לאווירה שבמשך שנים התירה את דמם של המתנחלים? אני לא מדבר רק על רבין עצמו, שכינה אותם "סרטן". אני מתכוון להתקפות קשות ובוטות משך שנים ארוכות על האנשים האלה. על דמוניזציה שנעשתה להם בתקשורת ועל במת הכנסת. מישהו יכול להגיד שלכל זה לא הייתה השפעה? אם במשך שנים ארוכות שמענו מצד שמאל את הטענה שאת גוש קטיף צריך לפנות משום שהימצאותנו שם גובה מאיתנו מחיר דמים כבד, זה מופרך לחשוב שהטענה הזו תדלקה את ארגוני הטרור שהבינו שאם ימשיכו לגבות את מחיר הדמים הזה, אנחנו נקום ונלך, כפי שאכן עשינו?

ואם אתם מדברים עלינו במונחים של הסתה ומעשים שמעודדים אותה, איך בדיוק צריך להתייחס למפגשים התקופתיים של אנשי המחנה שלכם עם אבו מאזן? ולא, אלה לא פגישות של שני אויבים שמנהלים מו"מ לשלום. תסתכלו על התמונות שיוצאות מהפגישות הללו. הביטו בהתרגשות שניבטת מפניהם של כל מי שזוכים ללחוץ את ידו של האיש. ראו את לחיצת היד המחויכת של מזכ"לית שלום עכשיו איתו. ראו את פניו הנוהרות של ח"כ מוסי רז. העיפו מבט בתמונת המחזור שצולמה שם, כשהסלב במרכז, וכל מעריציו אנשי השמאל הישראלי מסביב, כמו חבורת נערות היסטרית שזכתה להצטלם עם עומר אדם. והאיש הזה לא סתם מסית. האיש הזה משלם מדי חודש בחודשו שכר למי שמוכן לרצוח יהודים, בתמורה לרצח הזה. האם יש תמיכה גדולה יותר מזו ברוצח ובמעשיו? האם למי שמעניק לו את הלגיטימציה הזו אין אחריות להסתה ולרצח יהודים? אבו מאזן הוא מחוץ לתחום? לו אתם מוכנים לסלוח?

"געגועים לראש הממשלה שהאזרחים עניינו אותו ולא שעממו אותו". שלי יחימוביץ'. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

רבין בכריכה רכה

וכל שנה מחדש השקרים. וכל שנה מחדש שכתוב ההיסטוריה. וכל שנה מחדש השאלה למה לא נחקרו הרבנים. אלף פעמים נחזור על העובדות, וזה לא ישנה לכם כלום.

ארבעה חודשים אחרי הרצח סיים צוות עבודה מיוחד שכלל נציגים מהמשטרה, מהשב"כ ומהפרקליטות, את עבודתו. הצוות הזה חקר את כל מה שרק אפשרי היה, כדי לנסות להעמיד מישהו מהרבנים לדין, בעוון פרסום "דין רודף" או כל דבר הסתה אחר. מיכאל בן יאיר, היועץ המשפטי לממשלה אז, מי שנטוע עמוק בשמאל הקיצוני, היה האיש שסגר את התיק הזה. הוא ולא אחר. "על סמך שמועות בלבד אין ניתן לבסס אישום פלילי", נחתם המסמך שיצא מלשכתו. אבל, כאמור, גם אם נחזור על זה שוב ושוב, זה לא יעזור. יש אזורים שבהם לשקר יש רגליים, והוא לא מפסיק להשתמש בהן.

בהקשר הזה, יש משהו בלתי נסבל בניסיון של השמאל לנצל את חוסר הזיכרון של חלקים מאיתנו כדי לברוא מחדש את רבין, כפי שלא היה מעולם, ולמכור לנו אותו באריזה צבעונית ובכריכה רכה, בתקווה שלא נשים לב. לפני עשרה ימים סיפרה ח"כ שלי יחימוביץ', על דוכן הכנסת, על "געגועים לראש ממשלה שהאזרחים שלו ענייננו אותו ולא שעממו אותו". ברצינות, שלי, למי את מתכוונת? לאותו רבין שכינה את המתנחלים "סרטן" ולעג להם שהם מתגוררים ב"אריאל, עמנואל ושלומיאל"? לרבין שאמר ש"מתיישבי הגולן יכולים להסתובב כמו פרופלור"? לרבין שהסביר ש"התנחלות פוליטית היא כזאת שסדאם חוסיין לא יבזבז עליה סקאד"? לרבין, שעל רקע הפגנות המתנחלים, עקב המצב הביטחוני הקשה, סנט בהם וכינה אותם "המתנחלים המתבכיינים מהשטחים"? לרבין שהאשים את חיים מזרחי, תושב בית אל שנרצח בפיגוע הראשון אחרי אוסלו, ברצח של עצמו, ואמר עליו ש"הלך לקנות ביצים בזול"?

עזבו את האופן שבו דיבר אל אנשי הימין או אל תושבי רמת הגולן. את האגודה לזכויות האזרח - בשר מבשרו של השמאל הישראלי, לוחמת ותיקה לדמוקרטיה, לחופש הביטוי ולזכויות אדם - כינה יצחק רבין "האגודה לזכויות החמאס". אז מה אתם מבלבלים לנו במוח עם הסיפורים על הדמוקרט הגדול, שכיבד את כולם? בחייאת ראבק. מה, נולדנו היום? לא היינו פה?

אבל מילא זה. השימוש הציני של השמאל ברבין המת הופך עם השנים לעניין יותר ויותר מביך. אין ספור שקרים נבנים סביב האיש משנה לשנה. אחד המצחיקים שבהם הוא זה שמתאר את הצורך להקים מדינה פלסטינית כצוואה שלו. השקר הזה קנה לו מקום אצלנו עד כדי כך שלרובנו ממש צריך להזכיר שכמה ימים לפני שנרצח הופיע רבין בתוכנית "מוקד" בערוץ הראשון, וכשהוא פורש את חזונו אמר במפורש: "כשנגיע לפתרון של הסכסוך הפלסטיני־ישראלי, אני רוצה לראות את מדינת ישראל כמדינה יהודית, לא בגבולות 67', ובצדה ישות פלסטינית שאינה מדינה. ויחד עם ירדן וישראל כמדינות ריבוניות, והרשות הפלסטינית כדבר שפחות ממדינה עצמאית, יוצרים מסגרת לחיים משותפים".

הבנתם? "ישות פלסטינית שאינה מדינה". פחות מחודש לפני הרצח, על דוכן הכנסת, הוא חזר על זה שוב. "אנו רוצים שתהא זו ישות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלסטינים הנתונים למרותה". אז לפני שאתם שולחים אותנו אל כתבי ז'בוטינסקי, לא עדיף שתתרכזו בעצמכם בכתבי רבין?

בדיוק כמו השקרים שמנסים למכור לדור שלא נולד עדיין אז, כמה מעוררי תקווה היו הסכמי אוסלו, וכמה אלמלא הרצח רבין היה מקדם אותם ואותנו בדרך אל השלום המלא. אז הנה מילה של אמת. רבין לא היה מקדם את התהליך הזה לשום מקום, כי בסבירות גבוהה הוא לא היה נבחר שוב לראשות הממשלה, כי העם לא רצה בו עוד, כי הציבור הישראלי לא באמת התלהב מנהרות הדם שהביאו איתם הסכמי אוסלו וגם לא מהאופן שבו לקח רבין את אחד הטרוריסטים המטונפים בעולם כולו, והפך אותו לחתן פרס נובל לשלום.

יצחק רבין בעצרת בה נרצח. פחות מחודש לפני, אמר שהוא רוצה לראות "ישות פלסטינית שהיא פחות ממדינה". צילום: נועם וינר

עזבו אותם

יום הרצח של יצחק רבין הכיל תמיד שני חלקים. האחד, שקשור לאיש ולדרכו ולמורשתו, שאליו לא התחברתי מעולם, אבל אני מכבד את אלה שכן. השני, שבעיני היה תמיד משמעותי הרבה יותר, עסק ברצח עצמו, במלחמה באלימות, ובגבולות המותר והאסור בוויכוח פוליטי נוקב. ומכיוון שהעניין הזה נראה לי, כאמור, משמעותי, היה לי חשוב שילדי ידונו בו בבית הספר, והיה לי חשוב המפגש והשיח שנולדו בשנים האחרונות סביב היום הזה, בין תנועות הנוער מכל המגזרים.

יצחק רבין חשוב בעיני, לעניין הזיכרון, כמו שגדליה בן אחיקם חשוב בעיני. שני אנשים שהם עצמם אינם העניין, אלא משמעות הפגיעה בהם כסמלי הממלכה, והסכנה הטמונה בהרמת יד של איש על אחיו. לכן אני צם בצום גדליה, ולכן הייתי צם, לו היה מוכרז צום ביום השנה לרצח רבין.

אלא שככל שנוקף הזמן וככל שעוברות השנים, הולך ומתברר שהמסר החינוכי הזה משעמם את השמאל הישראלי. בשמאל מעדיפים לנצל את היום הזה לצרכים פוליטיים צרים. מפלגת העבודה במצב קשה בסקרים, חברי הכנסת צופים תמיד אלי פריימריז, וכולם יחד עושים הכל כדי להיתפס בשולי תכריכיו של המת ולנסות לקושש באמצעותו עוד אחוז תמיכה, ועוד שני מנדטים, ויהא המחיר לחברה הישראלית אשר יהא. "אתם רוצים להיות בטוחים שאנחנו נורא רעים", כתב פעם אורי אליצור ז"ל, "כדי להרגיש שאתם נורא טובים".

לפני שני עשורים וקצת, מיד אחרי הרצח, ספגנו את זה בהכנעה. קודם ראינו נהג אוטובוס מוריד נערים חובשי כיפה, ושתקנו. אחר כך ראינו צעירים דתיים סופגים קללות בתל אביב, והבלגנו. ואז הודיעה תנועת הנוער העובד והלומד שהיא תחרים כל אירוע שבו נוטלים חלק חניכים מבני עקיבא ומבית"ר, וחשבנו שעל זה לא כדאי לעשות מהומה. ואז עברו השנים, וכשהרפש שהושלך בנו הצטמצם לשבוע־שבועיים בתחילת נובמבר, חשבנו שעדיף להוריד את הראש ולתת לגל העכור לעבור.

נדמה לי שהגיעה העת להודיע רשמית שהחלטנו להיגמל מהתפיסה הזו. ולכן אני מציע לעמיתי במחנה הלאומי: עזבו אותם. אין לנו מה לעשות בטקסים שלהם. אין לנו מה לחפש בעצרות שלהם. אין לנו עניין לשמש תפאורה בהצגות שלהם. שיעשו ביום הזה כרצונם.

רוצים להפוך את יום השנה ליום קרב? שיהיה כך. אבל דעו שימי הקרבות במעמד צד אחד הלכו ולא ישובו עוד. בכל מקום שבו תשקרו, נחשוף את השקר. בכל מקום שבו תגלו צביעות, נחשוף אותה. מסורת הורדת הראש השנתית שלנו הלכה ולא תשוב עוד.

kalman.liebskind@maariv.co.il