ראיתי פעם בצבא שלט עם סיסמה כזו: "סע לאט וסע מעט". מעט סיסמאות על שלטים במחנות הצבא שכנעו אותי כמו זו. אני מזכיר לעצמי כל חיי בעיקר את הסוף: סע מעט. ההסתברות הנוראה היא שסיכויי המוות בכבישים עולים ככל שאתה נוסע יותר. כמו כל סטטיסטיקה, זה לא פועל באופן צודק, ויש נהגים שנהרגים צעירים. יותר מדי צעירים, כמו אלה שנהרגו ממש בימים האלה בשתי התאונות שהכאיבו ללבבות כולם. 
 
באחת מהן נהרגה משפחה נפלאה של אנשים ערכיים, בתאונה השנייה נהרגו אנשים חרוצים, מסורים לעבודתם ולפרנסתם, שיצאו מוקדם בבוקר, מירושלים אל המפעל לבית שאן. אלה ואלה לא היו צריכים לסיים בצורה כל כך לא צודקת את חייהם. 

המקום העיקרי שבו אדם בן זמננו פוגש את סכנת המוות הוא הכביש. האנושות מקריבה במודע מספר כמעט ידוע מראש של קורבנות, כדי ליהנות מהאפשרות לנוע ברכבים רבי עוצמה ממקום למקום. זו מחשבה שעלולה להיתפס כפטליזם. לא זו הכוונה. אפילו אם כל מה שנעשה לא יבטל את תאונות הדרכים, אנחנו חייבים לפעול כאילו תוכנית הפעולה שלנו היא לבטל אותן. 
 

נכון, גדר הפרדה יכולה הייתה למנוע את התאונה הזו. עם זאת, מי יודע אם גדר הפרדה לא הייתה גורמת לתאונה אחרת, שהייתה הורגת אנשים אחרים. 
אנחנו בנויים נפשית להאמין שהתאונה האחרונה היא התאונה האחרונה. ייתכן שהמכונית האוטונומית תביא באמת לאפס תאונות. ייתכן שדורות העתיד לא יאמינו לאיזה עולם הרה סכנות מוות יצאנו כל יום בבוקר. 
 
קל להגיד "סע מעט". הנהיגה, והסכנות שבה, הן הכרח בחיי פועלים הרוצים להגיע לעבודתם, וחלק מהחוויות החיוניות לחיי בן תרבות. נכון גם שלא תמיד התאונה נגרמת באשמת הקורבנות. זה הדבר הנורא מכל: על הכביש גורלך לא רק בידיך. כל אחד מאיתנו בטוח שהנסיעה שלו תעבור בשלום, אבל האמת היא שכאשר אתה מניע את הרכב אתה לא יודע אם תגיע לסוף הנסיעה בחיים, או שתגיע לבית חולים או לבית סוהר. 
 
אין נהג שלא איבד פעם בחייו שליטה קלה על ההגה. המזל של מי שיכול כרגע לקרוא זאת הוא שמולו לא היה רכב אחר והיה זמן לתקן. אני יכול רק להמליץ לכל מי שמחזיק בהגה להיזהר, או כמו שהיה כתוב על קיר, בעוד סיסמה שראיתי כשהייתי ילד: "טוב לאבד רגע בחיים מאשר לאבד חיים ברגע".