בשנתיים האחרונות התרחשו שני דברים משמעותיים מאוד בחיי: לראשונה עברתי לגור מחוץ לתל אביב (וחזרתי לאחר שנה), והבן שלי החל ללכת לגן עירייה. בגלל שני האירועים האלה הלכתי לראשונה להצביע בבחירות לראשות העיר.

למעשה בעת כתיבת שורות אלה אינני יודע עדיין מי ניצח במרוץ בעיר שבה אני מתגורר. זה לא במקרה, מראש כיוונתי למועד הנוכחי. וזאת משום שהדברים שמיד אכתוב כאן עלולים להיקרא בהרמת גבה ולגרום לכם לחשוב שאולי מתחת למילים וביניהן מסתתרים קשר או אינטרס (שלא קיימים) למועמד המועדף עלי - רון חולדאי. אבל בשל העובדה שלמדור הזה לא תהיה השפעה, כי הוא בכל מקרה מפורסם לאחר הבחירות, אני מרגיש בנוח להגיד את הדבר הבא: ברגע שצלחתי שני אירועים מרכזיים כמו מעבר הדירה לעיר אחרת ושליחה של ילד לגן עירייה, אני מבין מה עיר יכולה לתת לך, וחשוב מכך - מה היא יכולה שלא להעניק לך.

משום שרוב חיי התגוררתי בתל אביב, לא ידעתי את זה עד שעברתי לפני שנה לעיר אחרת. שם גיליתי שמדרכות בצמוד לכל כביש הן לא משהו שהוא חובה, ואז עליך להיות בכושר של בוגר שייטת 13 בשביל ללכת עם העגלה של הילד על חול וכורכר. שלא לדבר על הסכנה הגדולה שרכב יפגע בך. גם תאורה בכל מקום, מתברר, אינה כלל אצבע כמו שהיה נדמה לי כשגרתי בתל אביב. גם לא גני שעשועים בכל פינה ושירות השכרת אופניים מקומי.

לכל זה אחראי חולדאי, שיושב על הכיסא כבר 20 שנים והפך אותה לעיר שהוכרזה כבירת הטבעונות העולמית, העיר הכי הומואית בעולם, אחת מערי הקולינריה הטובות, בירת הבילויים של המזרח התיכון ואפילו בירת ההיפסטרים.

לעומת מערכות בחירות אחרות שבהן אומנם לא הצבעתי, אבל הייתי מודע לנעשה וסברתי שמועמדים אחרים, כמו למשל ניצן הורביץ, הם ראויים, הפעם אני מרגיש שלא רק שאין מועמדים ראויים, אלא גם שיש מועמדים שאפילו מרתיעים אותי. אסף הראל הוא לא אדם שהייתי נותן לו לנהל מכולת, והמועמד השני, שקרוב יותר בסקרים לחולדאי, אסף זמיר, גם לא בא לי טוב. בכל פעם שפרצופו הופיע בתקשורת לאורך השנים גברה אצלי התחושה הזאת. הגיחות שלו במדורי הרכילות ובתמונות משותפות עם כל מיני לקטי לייקים באינסטגרם מציבות אותו במקום בעייתי–משהו לטעמי. בוא נגיד את זה ככה: לא הייתי מוכן לשלוח את הילד שלי לרופא משפחה שיש לו באינסטגרם ובמדורי רכילות תמונות עם ירדן הראל, לירן כוהנר וגיא גיאור, דנה גרוצקי, אורי פפר ומוטי רייף.

***

ככל שאני מהרהר בנושא וחושב על התסריט שבו אסף זמיר נבחר לראשות העירייה, אני מתחיל קצת להזיע: לשכת ראש העיר תהפוך לזירת סלפי שתיפול במהרה לידי אושיות האינסטגרם והפאשן המיודדים עם זמיר.

ברור לי שזה עניין של ימים ספורים עד שנראה את ירדן הראל בסלפי משותף בלשכה עם זמיר וגם את שלומית מלכה ולירן כוהנר ודנה גרוצקי ואולי גם ליקי רוזנברג, המכונה ״מאמנת הכושר של הסלבס״. הם כולם יהיו מחויכים, חטובים, בגדיהם מגוהצים, שערם מסורק ומטופח. יעמדו כך שמאחוריהם יראו את החלון הגדול שמשקיף על העיר מלמעלה, ולתמונה יהיה איזה כיתוב בסגנון ״עם ראש העיר שלי״ או אולי ״תל אביב, יא חביבי, תל אביב״. ואז, ברגע הזה, אגנוב עוד מבט על הצילום, אסגור את האפליקציה והטלפון, אעצום עיני ואדע שכמו ששר דון מקלין בשירו האלמותי ״אמריקן פאי״: ״זה יהיה היום בו אמות״ (או פשוט אעבור לעיר אחרת).

אני מקווה שכשגיליון זה יהיה מונח מול דלתות הכניסה של בתי המנויים, רון חולדאי יישאר ראש העיר שלי, אסף זמיר ישוב לקבל דירוגי דרקונים אצל גיא פינס, ואסף הראל ימשיך להיות, ובכן, אסף הראל, מה שזה לא אומר. אני לא אומר את זה מתוך רצון להעליב, אני עצמי לא ממש מצליח להיות אני, לכן קשה לי להגדיר מה זה אומר להיות מישהו אחר, אסף הראל למשל.

ואני גם די חייב לזוז לגן של הילד עוד כמה דקות ולאסוף אותו משם. האמת היא שאם כבר אנחנו עוסקים בנושא, אשמח מאוד לפנות לראש העיר חולדאי (מקווה שלא עשיתי לו עכשיו עין הרע) ולבקש ממנו לשקול לדחות את שעת הסיום של הצהרונים בעיר בחצי שעה או שעה.