קצת אחרי שבע בערב, העולם עצר כדי לשמוע חדשות. משהו קורה במחוז השישי של קנטאקי. איפה? קנטאקי. המחוז השישי, כלומר, לקסינגטון. עיר שספק אם ביקרתם בה אי פעם, או אם תטרחו לבקר בה. אולי אם אתם חובבי סוסים, או מוזיקת בלוגראס, תרצו לערוך סיור בחוות המקיפות את העיר. או שאולי פשוט טעיתם בדרך – אם כי לא ברור מאין ולאן. לקסינגטון לא על הדרך לשום מקום חשוב (אלא אם אתם מחשיבים את סינסינטי). לא במקרה, זו עיר שגם רוב האמריקאים לא יכולים למקם על מפה. 

ובכל זאת, שלשום בלילה, כשלקסינגטון, קנטאקי, דיברה, העולם נאלץ להקשיב. ששש, חדשות מהפרובינציה. 

אין אירוע שמעיד על הפער העמוק, הכמעט בלתי נסבל, בין אמריקה המעצמה הגלובלית לאמריקה הכפר העממי כמו בחירות אמצע הקדנציה. אין אירוע שמעמת את הציפיות מאמריקה מנהיגת העולם, עם המציאות של אמריקה המרוכזת בעצמה, המרוחקת מחייהם של סינים והודים, אנגולים וצרפתים, כמו בחירות אמצע הקדנציה. ישראלים מביטים בבחירות באמריקה וחושבים “איראן”, “תוכנית שלום”, “הרתעה”, “בלימה”, “אסטרטגיה”.

אמריקאים הולכים לקלפי בקנטאקי, רחוק מכאן, רחוק מוושינגטון, רחוק מאיראן, רחוק מהרהורים גלובליים. אתם לא יודעים למקם את לקסינגטון – הם לא יודעים למקם את תל אביב. אתם לא יודעים מי הנציג שלהם לקונגרס - הם לא יודעים מה אתם חושבים על מירי רגב. וגם לא על איך היא התקדמה בצבא (שטרן, תתנצל כבר!).

שמו של הנציג אנדי בר. הוא רפובליקני, שהצליח לשמור על הכיסא אחרי קרב צמוד. בכך, שידר איתות ראשון שהניצחון הדמוקרטי לא יהיה סוחף. למה ראשון? הסיבה פרוזאית. בקנטאקי כנראה הולכים לישון מוקדם – ולכן סוגרים את הקלפיות מוקדם – ולכן סופרים תוצאות מוקדם. כמו המדינה השולית למדי איווה, שמקבלת משנה חשיבות בגלל שהיא הראשונה להצביע בפריימריז, כך הפעם המדינה השולית למדי קנטאקי, שהייתה הראשונה לסיים את ההצבעה ולדווח: לא תהיה תבוסה.

האם לכם אכפת מה קורה בקנטאקי? כדאי שיהיה אכפת, שהרי קנטאקי תשתתף בהכרעה על גורלכם. חבר הקונגרס בר היה מתנגד חריף להסכם הגרעין עם איראן. שכנו מקנטאקי, חבר הקונגרס היהודי ג’ון ירמות’ (המחוז השלישי), היה מתומכיו המובהקים של הסכם הגרעין עם איראן. כלומר, מה שקורה בקנטאקי לא נשאר בקנטאקי. מה שקורה בקנטאקי, מחוז נידח של המעצמה העולמית, משפיע על מה שקורה בתל אביב ובירושלים, בגבול לבנון ובגבול עזה. 

מול אנדי בר התייצבה מועמדת כריזמטית: אמי מקגראת’. טייסת במארינס. מפקדת. לוחמת. היא הייתה בישראל יותר מפעם אחת במסגרת שירותה הצבאי, ולמדה להעריך, כך היא אומרת, את צורכי הביטחון המיוחדים לה.

מקגראת’ זכתה לתמיכת ארגון השמאל היהודי ג’יי סטריט, כך שלא קשה לנחש מה עמדותיה. היא בעד שתי מדינות. וגם היא, כמו השכן ירמות’, שדווקא הצליח לנצח, בעד הסכם הגרעין עם איראן. לבוחרים של קנטאקי אולי לא לגמרי אכפת, אבל כאשר בחרו באנדי בר הפחות קרבי, ולא באמי מקגראת’ היותר קרבית – בחרו דווקא במדיניות נצית יותר, לעומתית יותר, מול איראן. 

יש משהו כמעט מקומם במחשבה על המוכרת בסופר, על טכנאי המזגנים, על הספרית, על המאלף בחוות הסוסים (גאוות קנטאקי), המכריעים את עתידנו. ומצד שני, יש בזה מידה של קסם. אולי קסמם של הכבלים הבלתי נראים המחברים את האנשים ההם עם האנשים שאנחנו, את הפוליטיקה ההיא עם הפוליטיקה שלנו. ישראל קטנה, קנטאקי קטנה, העולם קטן.