אי אפשר להאשים את אביגדור ליברמן שהוא לא מבין בפוליטיקה, בניגוד לביטחון. לכן היה ברור שאחרי פקיעת הסבלנות בציבור השבוע, ואחרי הזובור הפומבי שערך לו חבר הכנסת שלו לשעבר, שרון גל, ליברמן לא יכול להמשיך יותר לשחק את תפקיד שר הביטחון. הרבה זמן היה לו נוח ליהנות מההילה האחראית של התפקיד הזה. זמן רב שבו הוא יישר קו עם המדיניות המסורסת של ציר נתניהו־איזנקוט.

הקרדיט שנותן הציבור לראשי הצבא באופן טבעי, יחד עם הפופולריות של בנימין נתניהו בחוגי ימין מובהקים, גרמו לסוג של דיסוננס קוגניטיבי. לרבים היה קשה לתפוס שנתניהו, ליברמן ואיזנקוט מיישמים את מדיניות השמאל היוני ביותר מול חמאס בעזה. עושים בדיוק את אותם דברים שנגדם הטיפו ראש הממשלה ושר הביטחון כל ימיהם.

השבוע זה כנראה נגמר. המציאות המחישה את מה שהיה ברור זה זמן למי שלא מעוור את עצמו בנאמנות לפוליטיקאים. התחוור שראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל משותקים. שהם לא יודעים איך להתמודד עם הסיטואציה הקשוחה שהורישו להם גאוני אוסלו וההתנתקות, לצד חכמי הסבבים וההכלה.

סוף סוף השתררה הכרה רחבה שחסרה לנו הנהגה אזרחית וצבאית. ואת השינוי הזה הבין אביגדור ליברמן טוב מכולם. אלא שהחיבור בין הכישלון בדרום להאשמות ופרישת ליברמן חייב להביא לשינוי קיצוני בממשלה או לסיום דרכה, בעיקר בכל מה שנוגע לנתניהו עצמו.

די לקחת את נאום ההתפטרות של ליברמן כדי לבנות כתב אישום חמור נגד ראש הממשלה. מהכניעה לטרור החמאסי ועד להתקפלות מול איומי הרשות הפלסטינית בחאן אל־אחמר. זה לא מנקה את ליברמן מאחריות, אבל הכל אמת.

גם נפתלי בנט והבית היהודי לא יוצאים נקיים, וייאלצו לחשב מסלול מחדש ומהר. אם בנט יתמנה לשר הביטחון ויוביל שינוי דרמטי מיידי במדיניות של צה"ל, כבר זכינו. אבל הסיכוי שזה יקרה נמוך למדי. כי גם אם בנט יתמנה לביטחון, איך הוא יתפקד מול צמרת ביטחונית שלכודה בצבת הסירוס של דיסקט אוסלו?

בכל מקרה, אירועי השבוע חידדו את ההכרה שנדרש משהו חדש ושונה. קפיץ הסבלנות של הציבור הישראלי פקע. מי שנתנו לאיזנקוט ונתניהו חבל ארוך מאוד עד היום, ארוך מדי, לא מוכנים להבליג יותר.

הטור המלא מחר ב"מעריב סופהשבוע"