השבוע פתאום כולנו נהיינו חמוצים, משמאל ועד ימין. הדרך שבה הסתיים סבב ההסלמה השאירה תחושת חמיצות אצל רובנו, ואם לא היה בה די - בחר אביגדור ליברמן באקט האחרון שלו כשר ביטחון להעניק עוד הישג מתוק לחמאס. הוא יכול היה לחכות עוד שבוע, אבל הסבב הזה חשף פערים במוכנות של צה"ל, שרק מחזקים את התחושה שהותירה הכהונה של ליברמן: ישראל חייבת שיהיה לה שר ביטחון סמכותי ובמשרה מלאה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו מתעקש בצדק לדבוק בנתיב ההסדרה, כי גם הוא יודע שמלחמה בעזה לא תביא להישג משמעותי יותר. הוא עושה את זה באומץ לב ניכר, על אף המחיר הפוליטי שהוא משלם. ועם זאת, לא ייתכן שסבב לחימה כזה יסתיים מבלי שחמאס יעבור חוויה כואבת שתגרום לו לחשוב פעמיים לפני הסבב הבא.
היו לצה"ל חודשים ארוכים להתכונן לסבב הלחימה האחרון, שהיה ברור שיגיע. בזמן הזה היה צריך להכין שורה של מדרגות פעולה כדי שישראל לא תישאר עם אופציה בינארית: או תקיפה סמלית של כמה נכסים או מלחמה כוללת בעזה. צה"ל חייב שיהיה לו ארגז כלים מגוון יותר, כך שיתאפשר לו לצרוב בתודעת חמאס מחיר כואב על ירי של כ־500 רקטות, גם בלי להיגרר למערכה רחבה.
גולת הכותרת בתקיפות של צה"ל בסבב הזה הייתה ההשמדה של ארבעה מטות של חמאס, מה שמכונה "מטרות עוצם" - מבנים רבי קומות. בין המטרות שהושמדו היו בניין ששימש את אנשי הסייבר של חמאס וכן מפקדה שקשורה להיתקלות הכוח המיוחד של צה"ל שאירעה ביום ראשון. נכון שבכל ימי צוק איתן הושמדו רק שלושה בניינים כאלה, ורק ביום ה־48, אבל חמאס העז לירות ביממה הזאת הרבה יותר משירה בכל אחד מימי צוק איתן.
מערך השיגור של חמאס כמעט לא נפגע במהלך היממה הזאת. הותקפו כחמש חוליות שיגור, אבל לא ניכר מאמץ של צה"ל להשפיע על יכולות השיגור של חמאס. בעבר הושקעו מאמצים רבים במחקר על מערך השיגור: מיקומי הבורות, זהות האנשים שמפעילים את הרקטות ומיקום הבתים שלהם. בעופרת יצוקה הוכח שהשמדת בתיהם של פעילי שיגור באזור אחד מקרינה מיד על המוטיבציה של המשגרים בכל רחבי הרצועה. יתרה מכך, כל כניסה של פעיל שיגור מוכר למה שכונה אז "האזורים החמים" הביאה מיד לפגיעה בו. אם נוצר כיום פער מודיעיני, הרי שמפקד פיקוד הדרום, שעד לא מזמן היה ראש אמ"ן, צריך לסגור אותו.
חמאס היה מחושב מאוד במהלך הסבב, וצפה את קבלת ההחלטות הישראלית טוב יותר משישראל קראה את חמאס. הוא הקפיד לא להרחיב את הירי לערים כמו אשדוד ובאר שבע, אבל הירי שביצע לעוטף, לנתיבות ולאשקלון היה ירי במטרה להרוג. חמאס ניסה לאתגר את נקודות התורפה של כיפת ברזל ופה ושם גם הצליח. הוא הוריד בכמה אחוזים את שיעור ההצלחה של הכיפה.
כיפת ברזל היא מערכת נפלאה, עשרות ישראלים ממשיכים להתהלך בקרבנו בזכותה. אבל לא פחות משהיא שומרת על חיי הישראלים, היא מגינה גם על תושבי עזה. ללא כיפת ברזל ישראל הייתה מגיבה באופן הרבה יותר אגרסיבי על ההתקפות מהרצועה. מצד אחד היא מאפשרת קבלת החלטות בקור רוח, מצד שני היא מסרסת את ההתקפיות הישראלית.
חמאס גם היה מחושב בירי הטיל על האוטובוס, והלוואי ואפשר היה לומר את זה גם על הצד הישראלי. מהסרט שצילמו עולה שאנשי חמאס יכלו לראות את החיילים יורדים מהאוטובוס ושהם ירו את הטיל כשהאוטובוס היה כמעט ריק. חמאס ידע שהרג של עשרות חיילים יביא עליו מלחמה שהוא לא רוצה בה, אבל המפקדים שהפקירו את עשרות החיילים האלה לחסדי חמאס צריכים לתת את הדין.
בבוקר יום שני היה ברור לישראל שחמאס מעוניין בנקמה על מות שבעה מאנשיו. ישראל סגרה באופן חריג את כביש העוטף והפסיקה את תנועת הרכבות מאשקלון לבאר שבע, מה שמלמד כי הייתה הערכה שהתגובה עשויה לבוא בצורת שיגור טיל נ"ט. העובדה שלא רק אוטובוס חיילים, אלא כעשרה כלי רכב צבאיים חנו על גבעת "חץ שחור", חשופים לגמרי לירי של חמאס, מראה שלא למדנו כלום מאז צוק איתן.
קשה להפריז בחומרת האירוע הזה. זה כמעט שחזור של האירוע שבו הושארו המילואימניקים חשופים בכפר גלעדי במלחמת לבנון השנייה. זו לא רק בעיה של מפקד זוטר שהתעקש לעבור את המחסום, כפי שצה"ל מנסה לצייר את זה, זו בעיה של פיקוד בכיר. אילו מפקד הפיקוד היה מבין ש־15 חיילים הולכים להיהרג לו באוטובוס, הוא אישית היה עוצר אותם במחסום.
למרות ניסיון שנרכש בדם רב, צה"ל מתקשה להפנים שהמלחמות מתנהלות כיום גם בשטחנו ולא מחנך את אנשיו להבין את חומרת האיום. דמיינו מה יהיה מחיר רשלנות כזאת בעימות עם חיזבאללה, שבו יתמקמו חוליות נ"ט על כל כבישי הצפון ויארבו לאוטובוסים של החיילים. אם התחקיר הזה יסתיים בהטלת האחריות על הש"ג האומלל שבמחסום ליד "חץ שחור", הרי שבאמת לא למדנו כלום.
זה רק מחזק את ההכרה בצורך שתהיה חוליית בקרה משמעותית מעל הצבא בדמות שר ביטחון סמכותי. לא ייתכן שהפונקציה הזאת תהפוך למטבע פוליטי זול ושאנשים יכהנו בתפקיד הזה כדי לשמר את מעמדם הפוליטי. במשך שנתיים וחצי היה לנו שר ביטחון שאיש לא לקח ברצינות. מעולם לא היה במדינת ישראל שר ביטחון שמכריז על הצורך לצאת למלחמה, וזה אפילו לא עושה כותרת בעיתון.
לא היו דמעות במפגש הפרידה של המטה הכללי מהשר ליברמן. הוא נתפס בעיניהם כזר. כשנכנס לתפקיד הופתעו חלק מהקצינים כאשר בדיונים ביטחוניים הציע להם להצטרף אליו לכוס של יין. קצין אחד שנקלע איתו לוויכוח הופתע לשמוע את השר אומר (בחיוך): "תגיד, קראת את הספר עלי?" (הכוונה הייתה לספר "תיק ליברמן" של הפרקליטה אביה אלף, שמתאר, בין היתר, כיצד נעלמו העדים בחקירה נגד ליברמן). עד היום לא בטוח אותו קצין אם זו הייתה בדיחה או איום.
בניגוד לאקסיומה שבה מחזיקים חלק מהכתבים הפוליטיים: משרד הביטחון כבר מזמן אינו מקפצה פוליטית. כל האישים שכיהנו בתפקיד בשני העשורים האחרונים שקעו בתהום הנשייה. אבל זה לא מפחית מחשיבות התפקיד הזה ומהצורך להציב בו אדם שיוכל לבקר ולנהל את המערכת הצבאית שתחתיו. באקט היחיד שלו שישאיר חותם, מינה ליברמן את הרמטכ"ל הבא אביב כוכבי, וכמו שלמדנו השבוע - לכוכבי תהיה הרבה עבודה.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר