1. ביום שלישי בבוקר, "פעמיים כי טוב", אני יושב מול המקלדת כשהרדיו דולק. מדי כמה דקות נקטע השידור בהודעות על צבע אדום ביישובי עוטף עזה ובאשקלון. חמאס מאיים שאשדוד, באר שבע וגוש דן הם היעדים הבאים לירי מהרצועה אם ישראל לא תפסיק להפציץ בעזה. הקבינט הביטחוני מכונס. חצי מחברי הקבינט צ'ילבות עם חצי מחברי הקבינט האחרים. בינתיים ברדיו מדווחים שרקטה פגעה בגן ילדים באחד מיישובי העוטף.
 
ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהבטיח מאה פעמים בשנות מלכותו שהוא ימוטט את חמאס, יודע היטב שכמה מהיושבים סביב השולחן מימינו, משמאלו ומלפניו זוממים על הכיסא שלו; הוא יודע שתוכנית השלום האמריקאית של דונלד טראמפ עומדת להתפרסם בקרוב ושמדינת ישראל תצטרך לשלם תמורת ההסכם; הוא יודע שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין אש עליו ושהוא פסיכי לא קטן ולא עושה חשבון לאף אחד; הוא יודע שהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט מתלבט ועלול לתת לו בראש עם כתבי אישום; הוא יודע שהבן הזנאי שלו מחולל מהומות ברשת וזה נזק מתמשך; והוא יודע שלשרה זוגתו האהובה יש קריזות שמדירות שינה מעיניו.
 
ועם כל הבלגן הזה הוא צריך לקבל החלטות הרות גורל לגבי רצועת החוף המסריחה והפרימיטיבית הזו שנקראת רצועת עזה, שבה שולט חמאס, שזה שמונה חודשים מתיש את מדינת ישראל, המעצמה העולמית המזוינת בנשק אטומי על פי פרסומים זרים, המזוינת בצוללות שיכולות בחמש דקות להשמיד את רצועת עזה, המזוינת במטוסים הכי משוכללים בעולם שיכולים למחוק בחצי שעה את רצועת עזה מהמפה. והוא, נתניהו, המומחה מספר אחת בעולם ללוחמה בטרור יושב בישיבת הקבינט ולא יודע איך לגמור את אנשי העפיפונים, הבלונים והקונדומים המלאים בחומרי בעירה ונפץ.
 

ביבי מותש. הוא ושרה תכננו עוד יום נפלא בפריז ובגלל הדרקעס האלו מחמאס הוא נאלץ לשוב לישראל. ביום שלישי בצהריים העם היושב בציון מחכה לעשן לבן שייצא מעל הבניין שבו יושב הקבינט, ונתניהו יבשר לעם הקדוש איזה פתרון יש לו שיעצור את הטרוריסטים מחמאס מלהטיל אימה על המעצמה שהוא עומד בראשה.
 
בביתו בשדרות יושב עמיר פרץ, איש המחנה הציוני, האיש שהפך נלעג בגין טעות קטנה, שבה אחז מול עיניו משקפת מכוסה. פרץ הוא בעצם האדם שתושבי המדינה חבים לו תודה גדולה על שהחליט ללכת על כיפת ברזל והפך את מדינת ישראל לארץ קטנה עם כיפה - כיפה שנכון לימים שני ושלישי הצליחה ליירט כמאה מתוך קרוב ל־400 רקטות ששוגרו אליה. תארו לכם מה היה קורה אלמלא כיפת ברזל. אם שכחתם, עמיר פרץ היה שר הביטחון של מדינת ישראל. 

עמיר פרץ. האזרחים חייבים לו תודה גדולה. צילום: אריאל בשור

 
2. שר הביטחון אביגדור ליברמן התפטר שלשום, אחרי שני קרבות בלימה קשים. מעבר לגבול ברצועת עזה ישב מנהיג חמאס איסמעיל הנייה ולגלג על איווט האיום. בעבר איים ליברמן שאם הוא יהיה שר ביטחון, הנייה ימצא את עצמו בארון מתים בתוך 48 שעות. הנייה המניאק הגיע להפגנות יום שישי על הגדר עם גלבייה לבנה, הוא נמצא על הכוונת של צלפי צה"ל, אבל אף אחד לא לחץ על ההדק. אילו זה היה הפוך, הצלף מהצד השני לא היה מהסס.
 
בבית נאלץ ליברמן להשתתף בקרב בלימה מתיש מול שר החינוך נפתלי בנט, שהקניט אותו מעל כל במה וכיסח אותו ואת יכולותיו מתוך תקווה שנתניהו יבין שאיווט אינו שר הביטחון המתאים למדינה שנמצאת במצב מלחמה בשתי חזיתות. נתניהו אולי הבין, אבל קידום של בנט לתפקיד יגרום לו להסתכן בקרבות בווילה בקיסריה ובבית בבלפור. 
 
כולם חיכו להחלטה של ישיבת הקבינט. בתי ספר בדרום מושבתים, בבתי החולים מאושפזים עשרות נפגעים. היערות בעוטף שרופים. בשדרות ובאשקלון וגם ביישובים אחרים מנסים לשקם הריסות בתים. מאות לוחמי כיפת ברזל עומדים הכן בעיניים טרוטות לכל שילוח מהרצועה. אנשי מכבי האש, מד"א, זק"א, שוטרים, פקחים, שמאים, כתבי השטח של התקשורת הכתובה והאלקטרונית - כולם עבדו מסביב לשעון וחיכו לבשורות שיגיעו מישיבת הקבינט.  
 
"פעמיים כי טוב" נאמר על היום השלישי. במשפט הזה משתמשים בדרך כלל מהמרי הלוטו המאמינים ומקווים שהיום הזה יסתיים בכי טוב, אשרי המאמין. בפרק א' בספר בראשית נאמר על כל יום מימי הבריאה "כי טוב", מלבד יום שני שבו לא נגמרה המלאכה עד יום שלישי. ביום שלישי נאמר פעמיים כי טוב. פעם אחת על מלאכת השמיים והארץ והפעם השנייה על עולם הצומח. אז מהשמיים נחתו רקטות על עם ישראל ועל הצומח. כל השדות בעוטף עזה שרופים, ויעבור הרבה זמן עד שיצמחו מחדש.
 
לפני עשרות שנים כתב ירון לונדון שיר שהלחין נחצ'ה היימן ושרו הפרברים. השיר כמעט נשכח ולא מושמע ברדיו (אלא אם כן הצמד סטטיק ובן־אל יחליטו לחדש אותו, כמובן). שם השיר "פעמיים כי טוב". הנה המילים, חברו אותם ליום שלישי האחרון מאיזה כיוון שבא לכם.
היום השלישי לערבו כבר הגיע
נפש אלוהים בכיסא המלוכה
ובנוחו במשכן הרקיע חשב
כי צלחה בידו עד עכשיו
על כן אמר האל 
פעמיים כי טוב
וציווה למלאך גבריאל כי יכתוב
שביום השלישי נאמר בשמיים
כי טוב פעמיים
כי טוב...
רושם גבריאל וידו הכותבת
רועדת מפחד העין הרע
כי דואג המלאך פן הפריז אל שדי
ותעיר הגוזמה את קנאת אשמדאי
על כן נאמר...
קבעתי הבדל בין שמיים למים
בין ארץ לים, בין יבש לרטוב
בה יפה הבריאה, נו אז מה אם נכתוב
שראוי לברך פעמיים כי טוב
ברדיו דיווחו שבבוקר שוגרו רק 40 רקטות לכיוון יישובי העוטף.

הבניין שנפגע מרקטה באשקלון. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

 
3. בחודש האחרון שברה הכנסת את כל שיאי הבהמיות וגסות הרוח מאז הוקמה לפני 70 שנה. גם בבחירות לרשויות המקומיות נשברים שיאים חדשים בלכלוך ובקומבינות, שבהן לוקחים חלק חברי ממשלה ושרים. ריח השוחד, הרמייה והתככים אינו מוגבל. ראשי המדינה ונבחריה דואגים לאנשי שלומם ולאלו שיהיה כדאי להם שייבחרו. העסק מסריח ברמות שלא היו כבר שנים ארוכות.
 
עבדכם הנאמן נזכר בשנת 1989, כשערך את המגזין "מוניטין" והיה כותב מאמרי מערכת נוקבים, שעוררו הרבה ביקורת מפיותיהם של נשואי המאמרים או מלחכי פנכת אנשי השלטון.
 
אחד מהמאמרים האלו נשא את הכותרת "ארץ קטנה עם כיפה" עם איור של חתן פרס ישראל דוד טרטקובר, שבו נראה בניין הכנסת עם כותרת "שוקחתן". הנה מאמר המערכת עם קיצורים הכרחיים, שמתאים לימים אלו כמו כיפה לראש:
 
"צריך להיות רשע וגס רוח כדי להשוות את חברי הממשלה והכנסת לזונות העובדות בתל ברוך, אבל לפעמים האמת היא מרושעת וגסה, ועם הזונות בתל ברוך הסליחה על ההשוואה.
 
"לזונות המוכרות את גופן עבור אתנן אין אשליות לגבי מהות מקצוען, הן יודעות מה מעמדן בחברה, הן רגילות למעצרים משטרתיים מטופשים, וטענתן לגבי ההיצע והביקוש של מקצוען אינה משכנעת איש. זונות הפרלמנט מחזיקים מעצמם כנבחרי העם, כאנשי כבוד, כאנשים בני־סמכא בענייני רומו של עולם, כמקבלי החלטות שקובעות את גורלנו.
 
"זונות הפרלמנט לא מוכרים את עצמם עבור תקיעה חד־פעמית: הם אוהבים תקיעות ארוכות טווח במחיר מיליוני שקלים. או לחלופין, משרות רמות שיכניסו להם מלבד מזומנים גם כבוד, שררה וחיים נוחים עם חשבון הוצאות פתוח. לזונות הפרלמנט יש גם כמה ערסים מקצועיים המתמחים בשידול לזנות...
"אדוני היו"ר, אדוני ראש הממשלה, חברי הכנסת, סוחריאצבעות, זונות פוליטיות: הרשו לי לומר לכם את האמת ללא מורא, ללא משוא פנים, בלי שום מידה של רחמים ועם כל הסיכונים... מושחתים, נמאסתם". 
 
כאמור המאמר נכתב ב־1989. מה השתנה?