בטיסה מאמסטרדם לברלין כבר עלה בי חשש שאולי ירח הדבש הזה ארוך מדי. היינו זה עם זה 24/7, דבר שלא קרה קודם לכן. שנינו אנשי קריירה ובימים רגילים נפגשים בבית לא לפני שש או שבע בערב.

הוא אחז בידי וכמו בכל טיסה התחלנו להמר. "תוך דקה ממריאים", הוא אמר. "אני נותנת לזה חצי דקה בדיוק", השבתי. והנה המטוס המריא איפשהו בין שני הניחושים שלנו. סיכמנו על שוויון וחתמנו בנשיקה.

כאן הבנתי שהחשש הוא לא ממנו, מהאינטנסיביות, מהמדינות הרבות העומדות לפנינו, אלא מהמקום הספציפי שאליו אנחנו ממריאים, המקום שממנו אני מנסה לחמוק כבר שנים: אדמה ענקית הזרועה עצב, דם ורוע, שהנביטה פצעים אצל בני עמי ודתי. כשהמטוס עבר מעל ברלין, הבטתי בבעלי ואמרתי: "תזכור, פה לא יהיה לנו כיף". את תגובתו לא ראיתי, כי מהחלון נשקפה אלי אפרוריות שהחליפה באחת את הפסטורליה שעטפה אותנו באמסטרדם. עד מתי המבטא הגרמני יעורר בנו חלחלה? עד מתי נחפש גלוחי ראש שיביטו בנו בצורה רגילה?

כבר ברכבת בדרך לקודאם, האזור שבו השתכנו, חשתי כי חומי עולה. התחלתי להזיע, והבטן שלחה אותי בכל כמה דקות אל שירותי הרכבת. אני זוכרת את הגרפיטי על הקירות: ליצנים בוכים ושמיים קודרים. את הכיתוב לא הצלחתי לקרוא. התפתלתי מכאבים וביקשתי מאלוהים באלו המילים: "אם נתת עוד צ'אנס למדינה הזו, ואם טרם ברחת ממנה גם אתה, אני צריכה אותך עכשיו, בבקשה ממך".

כשבעלי הבחין שאני מתעכבת, הוא נכנס לתא השירותים (מה שהרס לי את הסקס–אפיל לנצח), שטף את פני ונתן לי לשתות. את שאר הנסיעה העברתי בשינה על כתפו.

ירדנו מהרכבת, בעלי סחב לבדו את המזוודות וניסה לאושש אותי. הוא זרק שני יורו לקבוצת נגני רחוב וביקש מהם לנגן לי שיר אהבה, אבל התעלמתי. המשכתי ללכת לכיוון המלון ואחזתי בבטני. משהו חדר לתוכי ועשה בי שמות. כשהגענו סוף–סוף למלון נפלתי על המיטה. הרסתי את העיצוב עם עלי הכותרת והלבבות שהכינו לנו לכבוד ירח הדבש. התחננתי בפני בן זוגי שיקרא לרופא. אחרי טלפונים לביטוח, לרופאים פרטיים וכמה עצות מבית, החלטנו לנסוע אל בית החולים הקרוב.

הגענו למבנה ישן בן שתי קומות. בכניסה צלב ענק ועליו תלוי ישו הסובל. "אין מצב", אמרתי לגור והסתובבתי חזרה לכיוון המונית שהמתינה לנו. "אני לא באמת שואל אותך", הוא סובב אותי שוב. והנה אנחנו מול פקיד הקבלה. והוא, כמו הכרטיסן ברכבת, כמו מוכר השתייה שממנו קנינו קצת מים, וכמו נהג המונית, לא מבין מילה באנגלית. "ג'רמן אונלי!", הוא ביקש, שלא לומר פסק. ואנחנו שנינו מתחילים בתנועות ידיים, מסבירים מה הבעיה ומה דחיפותה.

***

על מיטת הרופא הירוקה, בחדר החיוור והקר, נטול התמונות והתעודות, שכבתי לבדי והמתנתי. "שלום", שמעתי קול רך. "שלום", השבתי. "את ישראלית?", נשאלה שאלה בשפתי. "כן", התרוממתי מיד. נשבעת לכם במתנות שקיבלתי לחתונה שבאחת הוקל לי וחיוך עלה על פני. הווילון הוסט ומולי נגלתה אחות צעירה, באמצע שנות ה–20 לחייה, יפה כל כך. אינני יודעת למה, אבל השיר "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה" התנגן באוזני. היא נראתה לי כמו בת השכן היפה, זו שעליה חולמים הגברים שעוד מאמינים באהבת אמת. היא נראתה לי כמו החלוצות בעלות מכנסי החאקי וחולצת הצווארון. ובעיקר היה לה משהו טוב בעיניים. היא נגעה בידי ואמרה: "אל תפחדי, גם אבא שלי מישראל".

דמעות עלו בעיני, אבל ממה היה לי לפחד? בראש שלי ישבו תקופות אפלות בהיסטוריה, רק שמאז הנחיתה בברלין אף אחד לא החמיץ פנים לעברי. "אני לא פוחדת, כואב לי", הרשיתי לעצמי לבכות, והיא מחתה את דמעותי במטפחת ריחנית. "מיד תבוא הרופאה", היא אמרה. "רופאה גוט גוט, את תראי". העברית המשובשת שלה נשמעה באוזני כשוברט או מוצארט. יכולתי להאזין לה שעות.

הרופאה, צעירה גם היא, נכנסה אל החדר. האנגלית שלה הייתה קולחת כל כך עד שהתביישתי בשלי. המגע שלה רך ומתחשב יותר מכל רופא שאי־פעם נגע בי. "קלקול קיבה", היא פסקה. "את רוצה שאכתוב מכתב למלון? אולי לא יחייבו אתכם על היום הזה, כמעט לא הייתם שם". אחר כך היא רשמה לי כמה תרופות וביקשה מהאחות הצעירה לעזור לי להתלבש.

בגרמניה הקרה, זו שכמעט שום סיפור טוב לא נשמע עליה, עמדו שתי נשים ורכסו שמלתה של אישה שלישית, כבדת משקל, כאובה, עצובה ואבודה עד מאוד. כשסיימו, ביקשה האחות מהרופאה: "דוקטור, תשירי לה את השיר שלימדתי אותך". והדוקטור, על כל שנות לימודיה ותאריה, וידאה שאף אחד לא שומע, נעלה את הדלת ובקול צלול וחלש שרה: "אבינו מלכנו, שמע קולנו, אבינו מלכנו, חטאנו לפניך".

אינני יודעת מה היה שם בחדר. אולי הייתי החולה הראשונה בהיסטוריה שביקשה להישאר עוד קצת בבית החולים הזר כל כך, זה שבמסדרונותיו אין אדם, כאילו אין חולים בעיר.

***

יצאנו מבית החולים. האחות הצעירה, היפה כל כך, רדפה אחרי והניחה מכתב בידי. "זה לאבא שלי, תגידי לו שאני אוהבת אותו, בסדר?", היא ביקשה. השלמתי עם המדינה הזו, רק לרגע. עם הדור החדש ועם הבנייה המחודשת.

אבל בלילה הזעתי. באו אל שנתי סיוטים, בכיתי והתהפכתי. בבוקר שאחרי קמתי כמו חדשה.

קרן אור ראשונה חייכה אלי. "בוא נצא", אמרתי לבעלי, "ומה שיהיה יהיה". והיה קצר, אבל היה טוב.