"מרסל, תוציאי את הראש מהחלון", אמר לי אבי בבוקר רגוע של יום שני. הנחתי את כוס הקפה שלי על השולחן והזדקפתי במקומי. "מאיזה חלון?", שאלתי. "יא ראש כרוב!", לעג, "מהחלון של הסלון!".

"אתה למטה?", הופתעתי. הוא בדרך כלל מסרב להגיע אלי, מתרץ את זה ב"אני לא יכול לנסוע אלייך ולחלל את השבת" גם בסתם יום חול. הוא מעדיף שאבוא אני אליו, אבל בבוקר ההוא, כנראה שנחה עליו רוח האבהות. קמתי מן הספה וניגשתי אל החלון, פתחתי אותו ולאוזני הגיעה השריקה ספק ססמה המבשרת לי על בואו של אבי. עוד כשהיינו ילדות היה שורק כך רק כדי שנזהה אותו בתוך מקום הומה או על חוף הים. מכניס את שתי אצבעותיו השמנמנות אל פיו ועם כמות נדיבה של רוק שורק לנו.

"אבא!", קראתי בחיוך. "הבאתי לנו פלאפל!", ענה לי והציג שקית. הסתכלתי עליו ולבי נמלא חום. הוא ישב על הקלנועית שרכש לעצמו כשאיבד חלק ניכר מראייתו ונאלץ לעזוב את המונית שעליה עבד שלושה עשורים, ובשנה האחרונה נוסע רק עליה, בין שכונה לשכונה, לבקר את חבריו. בין בית הכנסת לביתו, ובין הגינה שאליה לוקח את ג'וניור כלבו לסיבוב לדוכן הנקניקיות שבו סועדים מיד אחר כך שניהם. "תעלה, אבא!", התרגשתי, "הגיע הסרט של החתונה! נצפה ביחד". אבי ירד באטיות מן הקלנועית, סממני הגיל כבר ניכרים בו ובכל זאת - הוא לא נותן לזה לעצור אותו. ניצלתי את הזמן עד שיעלה את שתי הקומות מעלה, פשטתי את הפיג'מה ולבשתי טייטס וחולצה, שטפתי שני ספלים שהיו בכיור והדלקתי נר ריחני, שיתנדף ריחו של ליל אמש. והנה במדרגות כבר נשמע שיר מוכר על הבחור שמאוהב בסימונה מדימונה. בכל פעם שאבי נכנס אל מקום שאינו ביתו, הוא חש מין צורך מוזר ששיר ישראלי ישן ילווה את בואו. כשהגיע אל הדלת, מעט מתנשף, חיבקתי אותו צמוד אלי וצעקתי "איזו הפתעה!".

"מה הפתעה?", זלזל, "לאבא אסור לבקר את הבת שלו?". אחר כך נכנס אל הבית, התיישב על הספה ואמר "יאללה! בואי נאכל, תביאי קולה או משהו". וכך, חצי שעה לפני עשר בבוקר, אחזנו אני ואבי פיתות עם פלאפל, טחינה (כי שנינו שונאים חומוס) וחריף בידנו, אכלנו בתאווה וצפינו בסרט החתונה שלי כשמדי פעם אבי מושך באפו ואומר שהוא לא בוכה, זה החריף שנכנס לו קצת לעין. כשהסתיים הסרט והסתיימו הפיתות הביט בי אבי ואמר "בשביל זה באתי! תראי!". מכיסו שלף אייפון לא חדש שנתן לו חברו, ובשעה שאני בודקת אותו הוסיף, "ביקשתי מהם וואטסאפ, כמו שיש לכם. הנציגה הוסיפה לי על זה רק עוד 30 שקל לחודש!". התלהבתי. "אבא תתחדש! אכניס אותך לקבוצה של המשפחה!".

לקח כמה דקות עד שחלחלו לי דבריו ועד שהבנתי שהחתימו אותו על חוזה שבו הוא משלם על אפליקציה שהיא חינמית, ובכל זאת, לא רציתי להעמיד אותו על טעותו, שמרתי זאת אצלי. הוא דיבר בחן ובחיבה על השירות הנפלא שקיבל, עד שכאב לי מדי להטיח בפניו שעבדו עליו. זה כמו להטיח בפניו ביתר חוזק את זקנתו.

לקראת הערב הגיע בן זוגי הביתה, התיישב ליד אבי שכבר הפך להיות דייר קבע ולמד תורה בזמן שאני מבשלת, והגשתי לשניהם פסטה וקציצות בשר שהכנתי. כשהתחיל אבי לשכנע את בעלי שכל השרצים שאני והוא אוכלים יעשו לנו רק רע בסופו של דבר, נכנסתי אל החדר, טלפנתי אל מוקד השירות של חברת–שיטת–מצליח ובמשך שעה, אם לא יותר, השתמשתי בכל התארים שהשגתי בחיי רק כדי להגיע אל המנהל הבכיר ביותר שיכולתי לקבל. הוא התנצל פעמים רבות ובכל זאת גיבה את נציגת השירות ואמר שכנראה עשתה זאת בתום לב (כמובן). שעה אחר כך לאבי היה וואטסאפ נטול כל תשלום, ושעתיים אחר כך כבר טלפן בשיחות וידיאו לכל האנשים ברשימת אנשי הקשר שלו, כולל כאלו מגדוד 890 של צנחנים 67.

קצת לפני תפילת ערבית החליט אבי לשוב לביתו ואל בית הכנסת שלו - הוא הגבאי, ואם לא יפתח את שער בית הכנסת איך צדיקים יבואו בו? חיבקתי אותו הפעם חזק יותר ואמרתי לו שבפעם הבאה שירצה לעשות מינוי למשהו - שייעזר בי. "אני מסתדר לבד!", נזף בי, "אבא שלך לא פתי מאמין לכל דבר".

חייכתי ונופפתי לו מהחלון כשהתניע את הקלנועית ונסע. הלב קצת נצבט לי. זו לא הפעם הראשונה שבה אני נתקלת בנציגי שירות שמנצלים תמימות של אנשים שלא גדלו בדור הזה ומוכרים להם סטרימרים, מקליטים, פלאפונים וטאבלטים שהם לא צריכים. לכל זה התווסף גם המהלך המתחשב של הבנקים הגדולים, שבו כחלק מחידוש ו"שיפור" השירות הם סוגרים סניפים ומפנים את הקהל הרחב אל האפליקציות. להגיד לאדם מעל גיל 80: "לך אל האפליקציה" זה כמו להגיד לילד בן 5: "צא אל הגזוזטרה". כל כך לא פייר.

בלילה ההוא, כשנרדם בעלי ושקט בא על השכונה, התיישבתי מול המחשב וכתבתי סיפור קצר על הדור השנוי במחלוקת הזה, על רדיפת הבצע של בעלי ההון, האון והממון.

***

לפני שעה קלה

ראיתי איש זקן בוכה מול כספומט.

הוא לא בכה עם דמעות,

בעיקר רעד מחוסר אונים

ובין לבין מלמל: "אבל אני לא מבין, יש לי שם כסף!".

ניגשתי אליו בזהירות,

פחדתי שיחשוב שאני חומדת את כספו.

שאלתי: "אתה צריך עזרה?"

הוא לא הביט בי,

אצבעו הקישה על כל הכפתורים תחת המסך

ופניו אומרות ייאוש.

"אני אעזור לך, מה קרה?", התעקשתי.

הזקן חדל מהקשותיו ואמר: "זה לקח לי את הכרטיס, אני לא מבין, נכנס לי הכסף מהגרמנים ומהביטוח, אני לא עני!", צעק פגוע. 

כובע הברט שלו נפל ארצה,

את ידו הימנית הניח על הכספומט הארור, 

ובידו השמאלית ניסה לגשת אל הכובע.

הקדמתי אותו, הרמתי אותו וחבשתי את הכובע על ראשו.

***

"את עובדת פה בבנק?", שאל.

"לא", התנצלתי, "מה הקשת שם על המסך?".

הזקן שלף באטיות דף מכיסו ואמר: "הנה, את המספר הזה".

על הדף הופיע מספר תעודת הזהות שלו,

הכספומט בכלל ביקש קוד אישי.

ובכל זאת, לא יכולתי להעמיד אותו על טעותו

צרב לי מדי.

ניגשתי אל הדלת

ביקשתי להיכנס אל הבנק,

לבקש ממנהלת הסניף שתשיב לו את כרטיסו,

זו טעות תמימה של איש שלא גדל בדור ההייטק והזיוף

ובכלל, יש לו כסף בבנק

מהגרמנים הארורים

ומהביטוח הלאומי כל כך.

אבל השומר בכניסה חייך ואמר: "את לא מעודכנת, אין פה כבר סניף, עכשיו משפצים, מכניסים מחשבים".

***

הזקן עמד מאחורי, כמו ילד מתגונן בחסות אמו

ולא דיבר.

"מה משפצים? זה גם הסניף שלי!", רטנתי, "לא הודעתם על כלום!"

"הכל באפליקציה, יש שם גם הסברים", השיב השומר שורה שהוכתבה לו מראש.

"תגידי לו שאין לי את מה שהוא אומר, רק שיחזירו לי את הכרטיס", לחש הזקן מאחור, מפחד להרעיש יתר על המידה.

אמרתי לשומר את דברי הזקן, מילה במילה, רק כדי שירגיש שקולו נשמע כבעבר, כשעוד עמד איתן.

אך השומר כבר עבר ללקוח הבא

ושוב, אותו המשפט "הכל באפליקציה".

חומות בנק קשה לפרוץ.

***

רבע שעה אחר כך, 

על ספסל בגינה שאל מול המאפייה, ישבנו אני והזקן וחלקנו בורקס גבינה וביצה קשה.

במשך דקות ארוכות המתנתי למוקדנית שתענה לי לשיחה והוא בירך אותי בשפה שלא הבנתי וקילל אותם בשפה שהבנתי מצוין.

כשענתה סוף־סוף אמרה: "עוד מעט לא יהיו סניפים, הוא צריך ללמוד להשתמש באפליקציה, ובכל זאת, שייגש מחר וישיבו לו את הכרטיס".

כשניתקה

הבטתי בו, על שפתיו היו פירורים מהבורקס -

ובחיוך נבוך אמר: "אני מלוכלך, נכון? שלומיאל ממש!". 

צחקתי והגשתי לו מפית. 

"מחר בבוקר יחזירו לך את הכרטיס", אמרתי ולא הוספתי דבר על האפליקציה.

רציתי רק לשבת

לסיים איתו את הבורקס

לשתות איתו טרופית קרה

ולתת לו (וגם לי) עוד כמה דקות של חסד נקי

בעולם האלקטרוני והדוחה הזה.