אנחנו מתקשים לשמוע אותך, תוכל לייצב את הקו? 

"עכשיו יותר טוב?" 

כן, אז מה התחלת להגיד?

"אמרתי שערוץ 20 הפך להיות בית ל..."

אדוני, אנחנו שוב כמעט לא שומעים אותך. הקו משובש ויש רעשים. 

"אני פשוט מוציא את הילד מהגן, אז אולי בגלל זה אתם לא שומעים... עכשיו יותר טוב?" 

כן, עכשיו הרבה יותר טוב. אז אמרת שערוץ 20 הפך להיות בית ל... 

"נכון, אני חוזר ואומר: ערוץ 20, שבכלל נולד בחטא והמטרה שלו הייתה בהתחלה להיות ערוץ מורשת, פשוט הפך בתקופה האחרונה במיוחד... אחרי ה... ראיון ש... 

לא, לא, זה לא ילך. טוב, חבל, הדברים היו מעניינים. בוודאי יהיו לנו עוד הזדמנויות לשוחח, תודה רבה לך. 

"חבל, תודה רבה". 

אה, הנה, דווקא את ה"חבל, תודה רבה" שמענו טוב. אולי ננסה שוב... הלו, אתה עדיין על הקו? לא. הוא כנראה ירד מהקו.

"לא, לא, אני עדיין פה. בדיוק נכנסתי לאוטו, אז..." 

או–קיי. תרצה להשלים את הדברים? הלו?

"הלו?" 

טוב, נוותר הפעם. 

(מתוך שיחה שהתקיימה השבוע ברדיו) 
 

אז מה עושים כשלא שומעים את האדם שהועלה לשידור? המגישים ברדיו מבקשים מהמרואיין שקו הטלפון שלו משובש, מעורבל, מעורפל ומקוטע שינסה לעזור להם - לרדיו, למגיש, לטכנאי. אבל כולנו יודעים שלמרואיין, שיכול להיות פוליטיקאי, מומחה לעניין, איש אקדמיה וכו', אין יכולת לשפר קווי טלפון, גם לא את הקו שלו. הוא אינו טכנאי של רשת סלולר. 
 

אבל בשניות האלה שבהן כל פרופסור, שופט בדימוס, שר או חבר כנסת מנסה לשפר את קו הטלפון שלו, מתגלה האדם האמיתי שבו. לרגעים קלים נחשפת דמותו המקולפת של האיש, ואנחנו מגלים שמאחורי הססמאות ודף המסרים שהוא מקריא בשצף, ומאחורי הנאום לאומה שהוא הכין מראש ושאותו אנחנו שומעים בפיהוק כל עוד השיחה תקינה - מסתתר אדם רגיל לחלוטין שמנסה שישמעו אותו, ובייאושו עושה מאמצים לתקן את הקו.
 

"רגע, אני אנסה לזוז קצת... אני פשוט פה באולם כנסים בבאר שבע, בהמתנה להיכנס. אנסה לצאת החוצה". או אז אנחנו נחשפים למשהו אמיתי. עכשיו הוא לא מגן על בנימין נתניהו, ולא בעד הפלתו. בשניות האלה הוא לא רק מומחה לדמוקרטיה ומשילות, הוא לא בעלים של קבוצת כדורגל או כתב שנון, הוא פשוט אדם שמנסה לדבר בטלפון. פתאום שומעים את המבוכה שלו, את מיקומו, את הניסיונות שלו לזוז, את הגמגום שלו. לפעמים את חוש ההומור שלו. משהו חדש יוצא מהמרואיין.
 

חבל שהשדרנים מנסים לקצר את הזמן הנהדר הזה, כי מדובר בקריסטל רדיופוני. אולם הם חשים שבזמן הזה יכולנו לשמוע עוד מסרים וססמאות מוכנים מראש. השיחה המיתולוגית שרזי ברקאי ניהל עם ציפי לבני, יו"ר קדימה ושרת החוץ ב–2008, הייתה אחד הראיונות המעניינים שלבני נתנה אי–פעם. היא דיברה מביתה ועל השיחה עלה השב"כ עם הודעה מוקלטת "קוד שרת החוץ רמת החייל", תוך שלבני מנסה להשתיק את ההתרעה, לא מצליחה ואומרת: "אני עדיין פה, הכל בסדר... מה אנחנו עושים עכשיו? מרוב אבטחה כולם יודעים איפה אני גרה". 
 

בניסיון שלו להוציא אותנו ממחוזות הקו המשובש, המגיש מטיל על המרואיין משימות לא הגיוניות, לעתים אף ביזאריות: "תוכל לזוז קצת ימינה?", או "אדוני, תוכל לשפר עמדה?". הרי אם לזוז ימינה היה עוזר לשפר קווי טלפון, כולם היו מתחילים שיחה כשהם ימינה מהמקום שבו היו. ומה זה בעצם לשפר עמדה? אנשים לא נמצאים בעמדות אלא במרחב שבו אין נקודה אחת טובה מהשנייה. השיבוש בקו לא נגרם בגלל עמדה, אלא בגלל קו הטלפון. 
 

וגם אז זה לא עובד. אחרי שהמרואיין משפר עמדה, זז ימינה, יוצא החוצה, או עולה על גג הוא מברר: "אתם שומעים אותי עכשיו?". יגידו לו: "נדמה שעכשיו זה יותר טוב". לא משום שהקו השתפר, אלא כי זו תקווה לכך שמעכשיו השיחה תזרום בצורה קולחת. אבל קו משובש הוא כמו תינוק שבוכה, ברגע שהוא מתחיל, זה רק נהיה יותר גרוע. ודווקא אז מומלץ להגביר את הווליום של הרדיו, להתרכז ולגלות פיסת אותנטיות נדירה.