לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים

וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ

וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הֶהָרִים

וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו

(זלדה)

***

הרצאה האחרונה שלי בבאר שבע ניגשה אלי סטודנטית בתחילת שנות ה–20 לחייה, שמנמנה, עם גומות חן נחבאות, עיניים גדולות וחולצת גולף שהחביאה את גופה, ונעמדה על ידי. כשבאו מאזיני ההרצאה להצטלם עמי, התנדבה לצלם. כשהצילום לא היה לשביעות רצונה של המצטלמת - הציעה לצלם בפוזיציה אחרת, וכשרכשו ממני ספרים - נתנה לי את גבה כדי שאוכל להשעין את הספר עליו ולחתום. לא ידעתי מי היא, לא הכרנו זו את זו לפני כן, ובכל זאת שמחתי על נוכחותה. גם מבלי שידעה, הייתה לי לעזר רב.

הדרך לשם, לבאר שבע, לא הייתה קלה. שתי רכבות בוטלו מפאת הגשם שהחליט סוף־סוף להפציע, רוב הנסיעה עמדתי, כי בימי חמישי, כמו בשאר ימי הסופ"ש, חיילים תמירים ממהרים לסירי אמותיהם, והתיק גדוש הספרים שעל גבי לא היטיב עמי. הגעתי תשושה, תכננתי לסיים את ההרצאה ולתפוס את הרכבת חזרה כמה שיותר מהר, אבל תכנונים לחוד ומציאות צוחקת לחוד. כשסיימתי להצטלם ולחתום, התפניתי לספר למי ששאל שאף על פי שאני מעבירה סדנאות כתיבה, זה דבר שאי אפשר ללמוד - חוקים וכללים כן, אבל אם אין לב, זה לא יהיה יותר מדף עם מעט קשקושים עליו.

בינתיים התרוקן האודיטוריום והחשיך בחסות האיש הטכני שכבר מיהר הביתה. רק הבחורה ההיא נשארה. קיוויתי שלא תבקש ממני דבר שלא אוכל לעמוד בו, שלא תרצה לפתח שיחה שתימשך שעות, שלא אאחר בגללה את הרכבת ואצטרך לקחת מונית שתעלה לי כמו רבע מההרצאה. אבל היא לא ביקשה כלום, רק עזרה לי לאסוף את הספרים שנשארו, ללבוש את מעילי ושאלה "את רוצה שאקפיץ אותך לרכבת? אני עם מכונית פה". נעתרתי מיד והתנצלתי חרישית (בפני עצמי) על האגואיזם שבמחשבותי. בדרך אל המכונית שאלתי אותה לשמה ומה היא לומדת פה בבאר שבע, סיפרה לי שעוד מעט היא מסיימת את התואר בממשל ויחסים בינלאומיים. כששאלתי אם היא רוצה לתפוס את אחד מכיסאות היכל הכנסת, ענתה שגם להיות עוזרת פרלמנטרית של מישהו עם אידיאולוגיות מספיק לה בהחלט. כששאלתי "אילו אידיאולוגיות?", ענתה "שיהיה אדם טוב וזהו", כיוונה את השלט אל הסובארו הישנה שעמדה בחניה ולאחר שני צפצופים נכנסנו אליה.

הסתכלתי בשעון, הייתה לי עוד חצי שעה עד לרכבת הבאה, מספיק זמן לרביצה בתחנה ואפילו לאיזה קפה שיעזור להירגע מהאדרנלין הגבוה התוקף אחרי הרצאות. "את גרה פה בבאר שבע?", שאלתי אותה כשהרכיבה את משקפיה והחלה בנסיעה. "לא, ההורים שלי גרים בראש העין", אמרה ורעד ראשון הורגש בקולה. "אז את נוסעת אליהם מחר? לכבוד שישי?", חקרתי יותר, השקט שלה, הגומות שבהן לא השתמשה והעזרה החינמית–הלא תלויה בדבר שהגישה לי פתאום נראו לי כסיפור המשווע להיספר.

***

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת

וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו

וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתְנוּ לוֹ שׂוֹנְאָיו

וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ

***

"אבא שלי", מלמלה, "הוא היה אדם טוב, אהב מאוד את המדינה, בדיוק בגלל זה או בזכות זה, אני מחפשת חבר כנסת כזה להיצמד אליו".

המשפט הזה נשמע לי מוזר בכל כך הרבה אופנים, אבל כשהמשיכה לדבר הבנתי, היא הייתה שבורת לב, אביה, שהיה משוש חייה, כל עולמה, הלך לעולמו כמה שבועות קודם לכן, הכל היה עוד טרי. "טסתי עם חברות לבולגריה", אמרה, "הוא שאל אותי חצי בעיראקית וחצי בעברית: 'בולגרית יש לך גם בארץ, מה יש לחפש בחו"ל?'". כשניסתה לחקות את קולו, צחקנו שתינו. אך שלא כמוני, צחוקה הוביל גם לבכיה. "הבטחתי לו שאתן לו לקחת אותי מהשדה כשאחזור אליו ואל המדינה שכל כך אהב, אז הוציא כמה מאות יורו מהכיס ונתן לי, ‘תיהני עד הסוף', הוא אמר לי".

היא בכתה. פשפשתי קצת בתיקי והוצאתי ממחטה מקומטת, הגשתי לה אותה. כשקינחה את אפה האור ברמזור התחלף לירוק, ונהג מונית עצבני צפר לנו. פתחתי את החלון וקיללתי אותו. בדרך כלל אני לא עושה דברים כאלו, אבל הרגשתי צורך לגונן עליה או להצחיק אותה, אני לא יודעת מה היה זה בדיוק, אבל היא צחקה וגומות החן ייבשו מעט את דמעותיה. "אז נהנית? כמו שהוא אמר לך?".

"ברור!", התלהבה, "בולגריה יפה והייתי עם חברות שאיתי עוד מהגן. בטיסה ארצה אמרתי להן שאבא שלי מתעקש להחזיר אותנו. הן התלהבו, אהבו אותו, פעם הייתי מובכת מזה, יכול להיות שהתבגרתי פתאום, כי כל מה שרציתי הוא שינחת המטוס".

הגענו אל תחנת הרכבת, היא חנתה בצד והמשיכה לספר שכשנחת המטוס סיימו במהירות את ביקורת הדרכונים, חטפו את מזוודותיהן שופעות הקניות וחיכו בשער שדה התעופה. "בהתחלה חיפשתי בעיני את הבלון הכי מגוחך, אבא שלי מצחיק כזה, אוהב לעשות לי פדיחות, אחר כך חיפשתי את דגל ישראל שתמיד נח לו מקופל במכונית שלו, וכשלא מצאתי, חיפשתי את פניו או פניה של אמי, אבל גם הם לא היו, אז ישבנו וחיכינו וחיכינו וחיכינו, ניסינו לטלפן אבל כל הטלפונים היו לא זמינים, לא שלו, לא של אמא שלי ואף אחת מהאחיות שלי לא ענתה לי, אני עד היום מחכה".

כשהניחה את ראשה על ההגה, ידעתי כי שבו דמעותיה. כשמשכה באפה ובכתה צבט לי הלב עליה, בעיני רוחי הייתי יכולה לראות אותה עומדת שם ומצפה לאביה שממאן להגיע. "הוא נפטר", אמרה לי בין הדמעות, "בדרך לשדה התעופה, כשהמכונית שלו מלאה בבלונים וברקע השיר ‘פוג אל־נחל' שהיה של שנינו. הוא אחז בלבו, עוד הספיק לעצור על הקו הצהוב שביציאה מאיילון, ונפטר. אני אומרת לך, מרסל", הביטה בי, "אם לא יהיה חבר כנסת מספיק טוב, אני אחפש במקום אחר, אלך להיות פקידה במשרד עורכי דין, קופאית אצל איזה ירקן עייף או מנהלת משק בית של רווק מזדקן, רק שאמצא אחד שיהיה טוב כמו שאבא שלי היה".

המילים שלה חדרו אל לבי, אז משכתי אותה אלי וגופי הגדול חיבק את גופה הדומה. פחדתי שיגיע גם יום פקודתי, פחדתי משיברון הלב הצפוי לי.

כל כך הרבה סיפורים מגיעים אלי, גם בימים אלו אני מתפקדת כ"סופרת צללים" של אדם נפלא שאיבד את אחותו בתאונת דרכים נוראית אחת. כל אדם שני, בכל הרצאה שנייה, ניגש אלי ואומר: "את הסיפור שלי את חייבת לשמוע". וב–99% מהמקרים אלו סיפורי פרידה צורמים על אדם אהוב שעלה אל בית הדין שבשמיים. ברכבת הנחתי ראשי על השמשה והחלטתי שבהרצאה הבאה לא אשאר, אברח מיד אחרי שאגיד "אני מרסל מוסרי, תודה רבה שהגעתם" ואפילו לא אמכור ספרים. הסיפורים הללו מקשים עלי מדי, הם גומרים לי את הלילה שאחרי, ואיכשהו אני לא מצליחה להתנתק לגמרי מאותו האדם, לכמה שעות אני חיה איתו את סיפורו וכאבו. וכמה סיפורים יש, כמספר הדמעות הזולגות מדי יום.

***

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חַגָּיו

וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה

וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם

וְנָתַן לוֹ

מוֹתוֹ

***

למחרת, רגע לפני תוכנית הרדיו שלי, טלפנתי אליה. "זו מרסל, תפתחי רדיו", ציוויתי וניתקתי. כשהדליקה את הרדיו, שמעה את השיר "פוג אל־נחל" בגרסה הכי ישנה שיכולתי למצוא. "הבאת לי את אבא", סימסה לי כשנגמרה התוכנית. חייכתי לעצמי ובה בעת נזכרתי שהשבוע קריית גת, אשקלון ותל אביב מחכות לי. עוד כמה אבות אפגוש, כמה פרידות וכמה, כמה כמה סיפורים?