שלושה שבועות של מבצעי רשת, ולא רכשתי ולו פריט אחד. לפחות עשר עגלות קניות וירטואליות מלאות בפריטים עם קוד קופון והנחה של חג קניות כזה או אחר הותרתי מיותמות ועצובות כי התחרטתי. מדי פעם נשלח אלי מייל שבו תוהים בעלי העגלות מדוע לא השלמתי את הרכישה. "רצינו לדעת שהכל בסדר", הם תוהים, ואני שולחת את המייל מיד לסל המִחזור.

 
מודה שהשנה התפתיתי להעמיס, כי באמת יש על מה לבזבז. מאז שהתחלתי לרוץ אני לא יכולה להפסיק לפנטז על נעלי ריצה עם כל מיני פונקציות אווירודינמיות שישפרו לי את המהירות, ועל בגדים תרמיים מיוחדים לקור ועל השעון ההוא שכולם עונדים ושמסמן לך ב–GPS את המסלול, גם אם אני בסך הכל יורדת לפארק הירקון שנמצא עשר דקות מהבית. 

כולם הולכים עכשיו עם שעוני דופק, וזה מצחיק לראות את ההתלהבות לז'אנר בקרב אנשים שלא ממש נראה עליהם שהם מתאמנים. הכלל הוא שככל ששעון הדופק שלך משוכלל יותר ואתה עונד אותו גם לעבודה, כך פוחת הסיכוי שאתה אכן מתאמן למרתון. קצת כמו אנשים שלובשים בגדי כושר והם לא בדרך לאימון. 

האמת היא שניסיתי לעשות סיבוב על איזה שעון אחד, סיני מזויף שהגיע אלי בדיוק שלושה ימים לפני המרוץ. באתר הוא נראה כמו חיקוי הולם למקור, אבל מבחן המציאות הוכיח לי את המשפט האלמותי "הזול הוא יקר". כצפוי התברר שהשקלים שהוצאתי עבור שעון הדופק הזה לא ממש תומכים באנגלית או בספירת צעדים כלשהי. 

הוצאות בלתי צפויות שהיו לי לאחרונה גרמו לי בכל זאת להשאיר את הידיים מחוץ לארנק הפעם. למזלי את מספר כרטיס האשראי הבינלאומי שלי אני לא זוכרת בעל פה. עצם הקימה מהספה אל התיק, ומשם אל הכרטיס ואל שלוש הספרות שמאחור היא טרחה רבה עבור מי שאומנם קיבלה מדליה בריצה אבל בימים האחרונים לא ממש מסוגלת ללכת לשום מקום. 

הימים המרגשים ביותר אחרי בולמוס קנייה הם הימים שבהם את מצפה למשלוח שיגיע, ורגעי הקתרזיס האחרונים הם אלה שמתרחשים כשאת עומדת בתור בדואר. במקרה שלי הדואר מגיע לרונן מהמכולת, אז אין ממש תור (איזה כיף), ומנגד, אין מי שידחה לי את הסיפוק בעוד כמה שניות. אני יודעת שמרגע שאני נכנסת לשם ועד לרגע שהחבילה אצלי ביד עוברות שתי דקות. והנה, זה נגמר. 

המוצר כבר לא מעניין אותי, הראש שלי כבר במבצע הבא, ואני מרגישה כמו גבר תל אביבי מצוי באמצע שנות ה–90 שעומד בפתח של מועדון אלנבי 58. הוא כבר עבר על כל הבחורות שהיו שם, שום דבר לא מרגש אותו יותר, אבל הוא ממשיך מכוח האינרציה. כי ככה זה בחיים. 
 
אגב, שנות ה–90. לא אשכח איך מפאת תקציב סופר מוגבל שהיה לי בילדות, יכולתי להרשות לעצמי לקנות בין שניים לשלושה פריטים לשנה שלמה. את 150 השקלים שהייתי מקבלת בסוף כל חודש כדמי כיס, כי זה מה שהיה, הייתי חוסכת בצורה בלתי אפשרית ומגיעה לסכומים שבסופו של דבר היו מאפשרים לי לקנות מה שרציתי. בחרתי את החלומות המוחשיים שלי בקפידה. אולי הגיע הזמן לזכור את זה, לא כי חסר אלא כי באמת לא ממש צריך. 

פגשתי אומן ותיק שסיפר לי שאם היית מוציא פעם שיר לרדיו אחת לחצי שנה, זה היה בסדר. כיום גם שיר בחודש לא מצליח להשאיר אותך דבוק לקצב. כך גם בקניות נוסח הניינטיז. עם שמלה שראיתי בחלון ראווה יכולתי לפלרטט במשך ארבעה חודשים עד שהגעתי לסכום המיועד, והיא חיכתה לי שם ובדיוק במידה, כאילו לא עבר זמן ולא התחלפה האופנה.

בשבועות האחרונים כשכולם בתוך בהלת הקניות, אני מוצאת את עצמי דווקא עושה את ההפך, מוציאה מהבית שקים וערימות של פריטים שאני לא צריכה. שלחתי ארבעה שקי בגדים כמעט חדשים לתרומה, הורדתי למטה כוננית שלמה של חפצים שחשבתי שאולי אצטרך פעם וכיום אני מבינה שעדיף שלא אזדקק לאף אחד מהפריטים בה. בזמן שחבילות מגיעות אל השכנים שלי ללא הפסקה, אני מפנה בכל יום קצת. 

לפעמים אני מרגישה כמו הבדיחה על היהודי שבחר לנגן בכינור ולא בפסנתר כי את הכינור קל לארוז בתיק קטן ולברוח. אבל נמאס לי מיותר מדי חפצים מיותרים ומיותר מדי בגדים בארון, כשגם ככה אני לובשת את אותם חמישה–שישה פריטים בעונה. שמתי לב שגם באריזה אני מצטמצמת, ומעדיפה לנסוע עם תיק קטן מאשר עם מזוודה גדולה. 

אני עדיין מביטה בעיניים כלות על מבצעים ומוסיפה לעגלות מוצרים כאילו אין מחר. כרגע מה שמציל אותי הוא "חוק הלילה": אם את רואה פריט שמוצא חן בעיניך לכי "לישון על זה". אם את עדיין חושקת בו באותה מידה גם בבוקר שאחרי, כנראה שהוא שלך. אני מניחה שזה מתאים לא רק לשופינג.