מותו של הסופר עמוס עוז עורר תגובות רבות של עצב ואובדן בקרב הציבור הרחב ובעולם הספרות, התקשורת והפוליטיקה. הכאב היה על לכתו של אחד מגדולי הרוח של החברה הישראלית, שפרסם עשרות ספרים וזכה להכרה בינלאומית שרק סופרים ישראלים מעטים זכו לה. ב“הארץ" בחרו להספיד את עוז במאמר של בני ציפר, תחת כותרת פרובוקטיבית שעצבנה רבים: “מת הנשיא של השבט הלבן". מה שהיה מקומם וצורם בכותרת הוא לא שקריותה אלא בעיקר אמיתותה היחסית ועיתויה. עוז היה אחד הסופרים הגדולים שקמו לנו. הוא אולי אחרון הסופרים שמילאו את התפקיד הנשגב שייעדה התנועה הציונית לאנשי הרוח מראשית דרכה: להיות צופה לבית ישראל, נביא מוכיח בשער.
 

בצד זאת, שנים רבות נתפס עוז כמייצגה הבולט של הישראליות האולטימטיבית יפת הבלורית והתואר. במהלך השנים, עם התפרקותו של כור ההיתוך החברתי, אובדן כוחה של תנועת העבודה ופינוי הבמה לקולות מגוונים שהחברה הישראלית דיכאה במשך שנים, קשה היה שלא להתייחס לעוז על רקע הקבוצה הסוציולוגית שהוא כותב מתוכה ומייצגה בהרבה מובנים. כמי שהיה מעורב אישית בפוליטיקה של מפלגת העבודה והרבה לעסוק בניסוח ובהפצת החזון הפוליטי של השמאל, דמותו לא יכולה להיות מובנת רק מתוך הקשרה הספרותי הטהור. בהמשך לכך, גם החזון הפוליטי שהוא ייצג כבר מזמן, למרבה הצער, איבד ממרכזיותו.


האור היחסי הזה שבו ניתן להאיר כיום את עוז אינו צריך להטיל צל על עוצמת יצירתו הספרותית, שכל אדם יכול לקרוא בה בשקיקה. במילים אחרות, פוליטיקת הזהויות שצמחה כאן אינה מוחקת את תרומתו; היא רק נוטלת ממנה את מעמדה ההגמוני ומבקשת לפנות מקום לקולות נוספים. דרך זו אינה חייבת להיות פוליטיקה של שיסוי ושנאה; היא יכולה באותה מידה להיות סובלנית, מכילה ועשירה: מכירה בהישגיו האדירים של עוז, ובו־בזמן אינה מתכחשת לנקודת המוצא הסוציולוגית הפריבילגית שלו. 


הניסיונות של מחנה השמאל הלבן להילחם באזכור השיוך הזה של עוז דומים לניסיונות לחסום את השמש בכף היד. במציאות של היום, מי שאינו מכיר בשוני התרבותי, כמו גם בהקשריו המפלים שחלקם נמשכים עד היום, טומן את ראשו בחול. בראיונותיו האחרונים, בעיקר זה לאילנה דיין, גם עוז בחוכמתו הכיר בכך. 


השתייכותו של עוז לשבט הלבן אינה מפחיתה מעוצמת הכאב שצריכה החברה הישראלית לחוש על לכתו. היא צריכה לבכות את לכתו משום הפיחות הרדיקלי שחל במעמדם של הסופרים והשפה העברית. בספרו “סיפור על אהבה וחושך" מתאר עוז את יראת הקודש של הוריו מפני העברית: “היה אז איזה מחסור גדול במילים: העברית עדיין לא הייתה שפה די טבעית, ודאי שלא שפה אינטימית. קשה היה לדעת מה בעצם יוצא לך כשאתה מדבר עברית. אף פעם לא היו יכולים להיות בטוחים שלא יצא להם משהו מגוחך, ומפני הגיחוך הם פחדו יומם ולילה".


בתרבות הפופוליסטית של ימינו, שבה אי־ קריאת ספרים, שפה רדודה ושיח ציבורי נמוך הפכו עניין להתגאות בו, ספק אם יוכלו לצמוח ענקי רוח מכל מוצא שהוא, כמו עוז. בחברה שמתקרבת בצעדי ענק אל עבר אפרטהייד, ספק גם אם ניתן לשחזר את מעמדם של הסופרים כמצפן מוסרי .