ההרגל המגונה הזה עבר אליו היישר מאביו, כנראה. את מראהו החיצוני לא לקח, גם לא את ביטחונו העצמי ובטח שלא את הונו, שעליו השתלט אחיו ביום הראשון שאחרי מותו של האב. אבל את ההרגל הבלתי מוסבר - להירדם ולהתעורר רק עם קול רדיו ברקע, הוא אסף בשתי ידיו.
"צה"ל עומד על גבול הרצועה. נכון לשעה זו אין תשובה סופית אם תהיה כניסה רגלית או סבב אווירי. מדובר צה"ל נמסר שהנושא עדיין בדיונים". הוא פוקח את עיניו, מושיט ידיו אל הרדיו ומחליש את עוצמת קולו. כשעיניו פקוחות, ידיו רפויות ורגע לפני שבאות המחשבות על היום הארוך שמצפה לו הוא תוהה מתי הפסיקו שם ברדיו לקרוא לצה"ל "כוחותינו" ולתת לו שם מפוצץ כאילו היה צבא זר.
החדשות האחרונות היו של השעה שמונה, מה שאומר שהוא באיחור של שעה למפקדה. הבוקר אמור להיות תדריך על הכוננות הביטחונית הנדרשת מהמשטרה, יש שמועות שהמפכ"ל יעלה אותה דרגה, צבע או גוון. זה לא באמת משנה. בימים כתיקונם היה מתייצב ראשון במפקדה, מנקה את שאריות האוכל של שוטרי משמרת הלילה, פותח חלונות, מחליף אוויר ובודק אם יש משימות שעדיין לא הושלמו מפאת דחיפותן המשנית. כמו למשל, חתולה תקועה על עץ, אישה מרדנית שמסרבת לפתוח דלתה לבעלה או שני אוהדי כדורגל משתי קבוצות שונות המאיימים זה על זה ברשתות הלא חברתיות כל כך. אבל הימים כבר לא מתוקנים, השעות במפקדה מתארכות להן, ובעיירה השוממת שבה הוא גר (על אף שהיא רק חצי שעה מתל אביב) אף קצין לא יעז לצעוק או לאיים עליו אם יאחר, גם ככה יש שם מחסור בשוטרים, או בכלל, באנשים.
הוא קם מן המיטה ועומד כמה שניות, נותן לדם להגיע כל הדרך מטה, אחר כך מתקדם אל השירותים, ובזמן שמטיל את מימיו מפעיל את זרם המים החמים במקלחת, כדי שכשיחליט להיכנס, כבר יחכו לו האדים. אל השקט הזה בביתו התרגל זה מכבר. לפני שנה עוד ענד טבעת. רעש ילדים קטנים המתארגנים לבתי הספר ולגן ליווה את בקריו, ואישה יפה (אם כי מעט ממורמרת) השאירה לו סנדוויץ' חביתה יום־יום לפני שיצאה אל עבודתה. אם הבקרים היו ממש טובים, היה זוכה בילד או שניים שהיו קופצים על מיטתו ושרים לו שיר בוקר שכשלעצמו השתיק את הרדיו והכניס בו תחושת חיות טובה.
אבל היא רצתה יותר, כי העיירה הזו לא לכולם נועדה, סופר שהתארח בה כתב עליה פעם "זו עיירה למשלימים עם גורלם", אחר כך פיאר את המחיה הזולה ואת האנשים הטובים. והוא השלים עם גורלו, למעשה, גם היא הייתה אמורה להשלים עם גורלה, ולמען הכנות, הוא לא היה רע כל כך. הייתה להם וילה קטנה עם חצר דשנה וחדר ארונות שסיפק את תאוותה לקניות באינטרנט. אבל היא רצתה יותר, וערב אחד, כששב מן המשמרת ופתח את הכספת כדי לאחסן בו את נשקו, מצא שם זימון לבית הדין הרבני. בארוחת הערב הביט בה בין האפונים והגזר הגמדי, ואף שציפתה, לא אמר מילה ולא התחנן. היא רצתה יותר וזה בסדר, אבל לא חשבה לעצמה להציע גם לו.
אולי היה מסכים, למען הילדים לפחות, ומשלים עם גורלו בעיירה מרכזית יותר עם חדר ארונות קטן יותר וארנונה מוגזמת לכל הדעות. אבל היא לא הציעה וביום שארזה ולקחה עמה את הילדים, הגביר את הווליום של הרדיו ושינה את הקוד לכספת. שלא ייכנסו בה עוד דברים רעים.
***
"האיחורים האלו יימשכו עוד הרבה?", שואל הקצין שמעליו.
"אני מצטער, אני קצת חלש בזמן האחרון", השיב לו וניגש להכין לעצמו כוס קפה אף על פי שקפאין לא עושה לו טוב.
"תראה", מתעקש הקצין, "קיבלתי את הגירושים, הייתי איתך בזה, אבל אתה לא יכול לשים קצוץ על כולנו". הוא לא עונה, רק מהנהן ומערבב את הסוכר, שיימס עמוק בתוך הקפה ויעלה על לשונו את הטעם המתוק הראשון להיום.
"אל תאחר לישיבה, בבקשה, יש אנשים עם קסאמים מעל הקרחת שלהם, ואתה עסוק לי ברחמים עצמיים", אומר הקצין ופונה אל היציאה. בדרך החוצה פוגש את אפרת הג'ינג'ית, היחידה במשטרה שקיבלה היתר לנעול סנדלים בגלל אקזמה תורשתית שיכולה להתפתח, כדבריה למשהו רציני יותר. כל אחד והירושה שהוא מקבל מאביו ומאמו.
"אל תאחרי גם את, אפרת, את יודעת שהמצב מסובך", אומר הקצין.
"יודעת יודעת, ההורים שלי מאופקים, שכחת?", טופחת לקצין על כתפו, וזה מהנהן ויוצא מן החדר, תנועת גופו מביעה אי־שביעות רצון על כך שנגעה בו זו המפחידה במחלותיה את כולם.
"תכין קפה גם לי?", היא מחייכת, "אני אחרי משמרת לילה, וחצי ממנה רדפתי אחרי נערים שהרסו לאליאס את המכולת".
"חארות", הוא אומר, "רק כי הוא ערבי?".
"עזוב ערבי", עונה, "מוסלמי עוד הייתי מבינה, אבל נוצרי! בכניסה לחנות יש לו תמונה של ישו בגודל של ישו!".
הוא מחייך ומביט בה. "שניים סוכר, נכון?".
"רק אתה באמת מכיר אותי, לא כמו כל מעוכבי הגדילה פה", אמרה והוא צוחק. היא יפה אפרת. אם יתעלם מהאקזמה שהפכה להיות שיחת השנה בתחנה, מה–ש' החורקת שלה ומכך שהיא מתעקשת לארגן כל ערב גיבוש או להכין עוגת שוקולד מלוחה (כי קראה פעם שמלח מעצים את הטעם) לכל שוטר ביום ההולדת - אם יתעלם מכל זה, הוא יכול למצוא שהיא מושכת ואפילו כרית טובה להניח עליה ראש בסוף יום עבודה. אבל אין לו אומץ להפוך לבדיחת התחנה, אם עכשיו חושבים שהוא מתבודד, שבור לב ומוזר, מה יקרה כשייקשר שמו עם בודדה, נלהבת מדי ובעלת אלרגיות רבות? מינוס ועוד מינוס שווה למינוס, על אף סקרנותו הפעם ייאלץ לוותר. הוא מגיש לה את הקפה ואומר לה "אל תשתי הכל, שתצליחי לישון".
היא צוחקת, נוטלת ממנו את הקפה ונוגעת באצבעותיו כאילו לא בכוונה. "איזה לישון", מבטלת את דבריו, "יש לי כל כך הרבה סידורים היום, אני מתנחמת בכך שיש לי יומיים חופש". הוא יודע בבירור, מחייו שלו, שאין לה אף סידור. היא רווקה, גרה עם אמה ומכורה לסדרות טורקיות, ובכל זאת מסכים איתה, מאחל לה יום טוב ויוצא אל המדרגות מחוץ לתחנה.
השמיים שולחים גשמי זלעפות, והוא חושב מיד על משגרי הקסאמים, האם גם אותם אמם שולחת עם תרמוס מלא בתה? מישהי דואגת שילבשו מעיל או שאלו זאבים בודדים שלא קיבלו חמלה ומעולם לא ידעו אחת כזאת? הוא שולף את הסלולרי מכיסו ומסמס לזו שחשב שאהב באיזה שעה תרצה שיאסוף את הילדים בצהריים. "אתה קרוב מדי לדרום", היא עונה לו, "אולי תבוא להיות איתם פה? מסוכן מדי".
אף על פי שהוא רחוק שנות אור מכל קסאם או רקטה אפשרית, הוא יודע שזה לא באמת משנה לה. בשבוע שעבר היה זה הקור, לפני שבועיים ביקשה שישנו אצלה כי בבוקר יש לאחד מהם טיול שנתי, ולפני שלושה שבועות הגיע דוד שלה מפריז וביקשה שיישארו כדי לפגוש בו.
"אני אבוא", הוא כתב, כמו תמיד, נכנע לה ללא שום הסבר מוצדק, סיים את הקפה וחזר לתחנה. שולחן הישיבות כבר כמעט מלא, עוד מעט יקבלו עדכון על המצב שאליו אמורים להיערך כחלק מכוחות הביטחון של המדינה הלא ביטחונית הזו. בעיניו תר אחר מקום פנוי, והנה אפרת מנופפת אליו, "בוא, שמרתי לך", מסמנת לו בשפתיה, והוא מגיע ומתיישב, שני שוטרים ותיקים מביטים בהם ומחרישים בדיחה, הוא מתעלם.
הוא לוקח דף לבן ומשרבט עליו: "תגידי, אפרת, יש לך תוכניות לערב?".
אפרת מבחינה, לוקחת את הדף והעט מידו. "לא", עונה בקצרה, כמו מפחדת לפגום בהצעה העומדת לבוא.
"סיבוב למרכז?", שואל אותה, והיא מהנהנת.
אולי יאהבו אותה ילדיו או שלא, למעשה, כבר לא כל כך אכפת לו.
בסוף הכתבה שכתב הסופר ההוא על העיירה המנומנמת שלהם, ציטט את פול אוסטר שאמר שדיוקנו של אדם בלתי נראה הוא תמונתו של המוות.
ודי לו מן המוות.
ודי לו מן הרדיו.
כשמספר מפקדו על הסכם שביתת האש שנחתם, כל שמתחשק לו הוא להסניף שיער ג'ינג'י, לטעום עוגת שוקולד מלוחה ולכבות את כל משדרי הרדיו שקיימים.