אמא שלי יש דמיון מפותח, לטוב ולרע. מחד, כל דבר רע שקורה לה, גם אם זו טעות תמימה בחשבון מצד הקופאית בסופר או שאחת מאחיותיה לא הספיקה להגיע אל הטלפון הנייד בזמן שאמי צלצלה - הופך לטרגדיה גדולה לאין שיעור. הקופאית מכירה אותה עוד מימי הטירונות ועושה לה "דווקא", ואחיותיה - כולן - לא מחבבות אותה. בפעם הבאה שהיא תלך אל הסופר, כשתחייך אליה הקופאית ותוך כדי כך אחת מאחיותיה תטלפן אליה ותזמין אותה לשתות קפה ולאכול עוגה, תשנה אמי באחת את פניה. פתאום הקופאית והיא יסגירו סודות מצחיקים מימי מחנה 80, והאחיות שלה כולן מאותו הדם.
מאידך, הרבה פעמים הערצתי את דמיונה. היא שרכשה לי את מחברת השירים הראשונה שבה כתבתי עוד באותיות דפוס, וציוותה עלי לחלום. שלא כמו המון אמהות שהכרתי, לא דחקה בי לשקוד על לימודי, על הבגרויות כמעט לא דיברה איתי, וכשסיפרה לה סופי, המורה לספורט, שהברזתי מהבגרות, ענתה לה אמי: "תסתכלי עליה, היא הולכת להיות סופרת גדולה, איך תקפוץ לתוך ארגז חול?". בימים הללו הערצתי את דמיונה של אמי, אבל הרבה פעמים הוא היה בעוכריה, בעוכרי כולנו.
עוד קונספירציה שאמי הייתה בטוחה בה היא מסיבת סוף השנה בבית הספר. לדעתה של מולידתי, רק התלמידים "בני הטובים", אלו הגרים בשכונות החדשות ומגיעים לבית הספר ביגואר או במרצדס של הוריהם, הם שמקבלים את התפקידים והשורות הטובות ביותר לדקלום באותן המסיבות. רגע לפני סוף השנה, בדיוק כשהמורה מחלקת דפים עם טקסטים ומצווה עלינו ללמוד בעל פה את התפקידים שלנו בתור נח, היונה, משה רבנו, הגר, אלוהים והדסה, הדהד קולה של אמי בראשי: "אל תיעלבי אם לא תקבלי הרבה להגיד, זה ידוע שהיא מתחנפת לאלו בעלי הממון". אז לא ציפיתי. המתנתי בדריכות במקומי והחלטתי שלא אתאכזב גם אם אקבל את תפקיד הלווייתן שאליו נכנס יונה הנביא.
ובכל זאת, בכל שנה מחדש הניחה המורה על שולחני דף טקסט וקרצה לי. מעולם לא קיבלתי תפקיד זעיר, תמיד תפקיד ראשי, ימים שלמים של מילים על גבי מילים ואימונים אינטנסיביים מול הראי הביאו אותי לשכוח את דבריה של אמי ולחשוב לרגע שאף שלאבי יש סקודה ישנה עם גג נפתח (ולא מהסיבות הנכונות) המורה רואה בי משהו ראוי.
אז, בתחילת שנות ה–90 בחולון, לא כולם זכו לאותו המעמד. היית צריך שיהיה לך ערך מוסף אם לא רצית להיות ללעג ולקלס בחברת התלמידים. רצוי היה שיהיה זה כסף, שתגיע אל בית הספר עם הילקוט הכי חדש והטושים הכי צבעוניים, ואם לא כסף, אז לפחות חטיפים: ככל שתגיע עם יותר דברי מתיקה, בהפסקה יסתובבו סביבך יותר אנשים. ואם לא חטיפים, אז תהיה חכם! תלמד טוב ובשקדנות, ותן לכל דכפין להעתיק ממך כשיבקש. לי היה חוש הומור, למזלי, מה שצמצם את הלעג על עודף משקלי לאחוזים נמוכים ביותר ונתן לי מקום של כבוד במועצת התלמידים ובמסיבות הכיתה. והייתה לי גם אמא שאמרה "אל תפחדי לחלום" ו"את הכי טובה בכיתה, תזכרי!". באותה נשימה גם סיפרה שיש כמה ילדים מהכיתה שבטוח שוחרי רעתי, כי הם מקנאים בי ואמותיהם מקנאות בה, ניחא.
***
לא לכולם היה המזל שלי. אני זוכרת את אפי, למשל. ילדה יפהפייה עם עיניים תכולות וחיוך כובש. אהבתי ללכת אל ביתה אחרי בית הספר, המקרר שלהם היה גדוש דברים טעימים שביד הורי לא היה עולה לקנות. היה שם, בביתם, גם אקווריום גדול עם צבי ים, וחדרה יכול היה להיות מבולגן בברביות, צעצועים, בגדים ואלבומי מדבקות מבלי שאף אחד יגיד לה לסדר. הוריה היו אחרים, שונים. לדבר על מוצא מבלי שתסקלו אותי? אקח את הצ'אנס. כן, הם היו אשכנזים, מין ילדי ירח שהתברגנו, חובבי תרבות וחמים עד מאוד. שעות ארוכות הייתי מבלה שם, בביתם ברחוב ההסתדרות בחולון, עד שאמי הייתה מתקשרת ושואלת: "כן גברת מוסרי, אין לך בית?".
בזמנים האלו קיוויתי שרק לכמה ימים, ביתי יהיה שם, אצלם.
אפי הייתה שונה, אחרת, בדיוק מפני שהוריה פרשו את העולם לפניה. כשאחרים בבית הספר בכו מכל מכה שקיבלו או נדהמו כששמעו שיש מישהו שאכל לא כשר או לא צם בכיפור, היא הלכה לצד. תמיד הייתה בוגרת יותר, מבינה ושונה כל כך.
כמובן שהדברים הללו לא נעלמו מעיני הילדים, החרמות לא איחרו להגיע, וכך, במשך חודשים ארוכים, מדי יום הייתה אפי מוקד העלבונות של הילדות שברבות הימים, בגיל 20 כבר יתחתנו, יקבלו דמי אבטלה ויהפכו הן בעצמן למוקד עלבון ורוע.
בהפסקות הן היו הופכות לה את התיק ומחפשות "חזיר". הן צחקו על תספורתה ועל הוריה, באמצע השיעור שלחו אל פניה ניירות מגולגלים מתוך מכסי טושים ריקים והפכו את חייה לגיהינום. במסיבות הכיתה קיבלה את התפקידים הכי קטנים, המורה לא רצתה שתהיה יותר מדי בפרונט, אני מניחה, ולא ידעה להתמודד עם החרם הכיתתי המוגזם הזה.
ואז קרה הדבר, בוקר אחד, באמצע שיעור חשבון, כשילדה אחת, רודנית, קמה ממקומה לחדד את העיפרון ושפכה את כל תכולת העופרת והעץ על אפי. שמעתי קול בכי חרישי ופחדתי להסתכל, ידעתי שזו אפי, ידעתי שלא תוכל להתאפק עוד ושהן, הרשעות, שברו אותה מכל כיוון. דקה אחר כך טיפסה אפי על השולחן, וכששאלה אותה המורה "גברת מילברג הצעירה, מה את עושה?", בכתה אפי, הרימה את ידיה וצעקה "נמאס לי מכולכם! מה עשיתי לכם שאתם כל כך אכזריים אלי?".
התלמידים שתקו, גם המורה שתקה, ידענו כולנו כי משהו נשבר פה, ואף אחד לא העז לפצות את פיו. מיד אחר כך אספה אפי את חפציה וברחה מן הכיתה, יותר לא חזרה אליה. בימים שאחרי כן עזבו הוריה את העיר והעבירו אותה אל בית ספר אחר, עם תלמידים אנושיים יותר.
***
לפני חודש ועוד קצת שוחחתי עם אמי על הדמיונות שלה. לפני שהתעצבנה וניתקה לי את הטלפון בפנים כי חשבה שאני מנסה לכתוב עליה איזושהי תזה, עוד צחקה ואמרה "נו, אם אמא שלך לא הייתה נותנת לך את הדמיון, על מה היית כותבת?". התחלנו לדבר קצת על בית הספר ושאלתי אותה אם היא זוכרת את אפי. "ילדה מסכנה", אמרה, "אני בטוחה שהיום היא תכניס את כל אלו שהעליבו אותה לכיס הקטן".
אז נכנסתי אל הפייסבוק, כתבתי את שמה, והנה, תמונתה הופיעה אל מולי, עיניה עדיין תכולות ומבטה סקרן. "אפי?", כתבתי לה אחרי 20 שנה. "מרסל!", כתבה לי חזרה, "ניפגש?". ונפגשנו, ונזכרנו וצחקנו ושתינו מעט יין לבן ואכלנו כמה גבינות וברקע כתב החדשות מספר על ילדה קטנה עם משקפיים שבמשך שנים רבות סובלת מחרם מבני כיתתה. לרגע שתקנו, אני ואפי, העדפנו לשתות ולא להגיב על זה. אחר כך, כשנהיה כבר מאוחר, ליוויתי אותה אל הדלת, היא חיבקה אותי ואמרה: "את יודעת? באחת ממסיבות סוף השנה נתנו לי לשחק את עגל הזהב, איזה מין תפקיד זה לילדה? בסוף המסיבה אמא שלך ניגשה אלי ואל אמי ואמרה לנו שלדעתה, עגל הזהב, בסופו של דבר, הוביל את בני ישראל אל האמת האמיתית ומזל גדול שהיה אותו. תגידי לה תודה על זה".
כשיצאה אפי מביתי, ניסיתי להתקשר לאמי, למסור לה את תודתה, אבל היא לא ענתה לי. למחרת סימסה לי שהלכה לישון מוקדם כי היא מפתחת שפעת והרופאה לא מוכנה לתת לה ימי מחלה, זה בטוח כי היא מזרחית.