נאום הבכורה של בני גנץ, "התקווה הלבנה" בבחירות אלה, נועד לשאת חן בעיני ציבור רחב ככל האפשר מחד, ומאידך להסתיר מן העם היושב בציון, באמצעות אמירות מטעות, את היותו איש שמאל קשיח ומובהק. בשני אלה נחל גנץ כישלון חרוץ. כדי לשאת חן בעיני ההמון הצפונבוני וספיחיו נזקק גנץ לאמירות חלולות חוזרות ונשנות בדבר "בית מלוכה צרפתי", "מלחמה בשחיתות", "ממלכתיות", "הסתה" והבלים כוזבים נוספים. אלא שבאמירות אלה הוכיח גנץ בוחן מציאות פוליטי ירוד. שלוש מערכות הבחירות האחרונות משמשות כראיה ניצחת לכך שרוב הציבור אינו קונה סחורה פגומה וכוזבת שכזו.
 

כדי להסתיר את היותו איש שמאל מובהק השתמש גנץ בכזבים עתיקי יומין, המקובלים על מנהיגי השמאל בדור האחרון, ככלי להטעיית הציבור באשר לכוונותיהם האמיתיות. הוא הצהיר כי אין לרדת מרמת הגולן, ובכך עשה שימוש ברמייה בוטה של רבין במערכת הבחירות של תשנ"ב (1992), באומרו כי בגולן ניתן לסגת "סנטימטרים ספורים בלבד", אולם הסכים למסור את הגולן כולו עד "הסנטימטרים הספורים האחרונים" לידי סוריה. רק עקשנותו המבורכת של אסד ודרישתו "לשכשך את רגליו בכנרת" הצילו את עם ישראל מכזב רבתי זה של רבין. 


כזב בוטה נוסף של גנץ, שמטרתו להסיר ממנו כל תווית שמאלנית, בא לידי ביטוי באמירה "ירושלים המאוחדת תישאר בריבונות ישראל". כאן ממחזר הדובר את שקריו של השמאל במערכות הבחירות של תשנ"ו (1996) ותשנ"ט (1999). נתניהו הכריז בשנת תשנ"ט כי אם ברק ינצח בבחירות הרי שהוא יחלק את ירושלים. ברק, בתגובה, הכחיש בכל תוקף, ואף האשים יחד עם תועמלני השמאל הקיצוני את נתניהו בשקרים ובהסתה. בתוך פחות משנה מבחירתו וללא כל דיון מקדים בממשלה, הסכים ברק למסור לידי הרוצח ערפאת 90% מהעיר העתיקה, לרבות קודשי ישראל והר הבית. למרבה המזל, ערפאת לא הסתפק בכך ודרש עוד ועוד, בסוגיות אחרות, ורק בשל כך ניצלה ירושלים.


שמעון פרס, שגם לגביו אמר נתניהו בבחירות תשנ"ו כי יחלק את ירושלים, הכחיש גם הוא ברמייה בוטה את ההאשמות. כאשר ברק עשה זאת שלוש שנים אחר כך, היה זה פרס שעמד בראש התומכים והמברכים.


מחד, אחד מהמאפיינים הבולטים של הדנ"א של השמאל הישראלי, הינו חלוקת ירושלים. מאידך, שום איש שמאל שמתמודד בבחירות (למעט אנשי מרצ), קל וחומר עם שאיפות לראשות הממשלה, לא יודה לעולם שהוא זומם לעשות כן. גנץ אינו שונה בהיבט כוזב זה ממוריו ורבותיו, רבין, פרס וברק.


# # #


נלעגת במיוחד הייתה ביקורתו של גנץ כלפי הממשלה בגין העברת דמי החסות החודשיים בסך 15 מיליון דולר לידי מרצחי חמאס. אומנם, תשלום דמי חסות אלה הינו מעשה מביש, אולם גנץ הוא האחרון הרשאי לבקר חרפה זו. אחרי ככלות הכל, קציני המטכ"ל הם שממליצים בחום על ביצוע מעשה נואל זה. יודגש כי אלופי המטכ"ל הנוכחי כולם, ללא יוצא מן הכלל, קודמו בסולם הדרגות על ידי גנץ בעת שכיהן כרמטכ"ל, קידום שלדעתי נעשה על סמך ועל יסוד התפיסה התבוסתנית שלהם ושלו, שלפיה, יש לעשות הכל ובלבד שיימנע עימות רחב היקף עם חמאסתן.


"גבול הביטחון של ישראל יהיה בקעת הירדן". הצהרה זו של גנץ אינה אלא אמירה מטעה, שמאחוריה מסתתרת המזימה לנוכחות צבאית בלבד בבקעת הירדן, תוך הריסת עשרות היישובים הפורחים וגירוש אלפי מתיישבים. 


חמורה הרבה יותר בשמאלנותה המסוכנת לעצם יכולתה של ישראל להוסיף להתקיים כמדינה משגשגת כפי שהיא כיום - ראו כמשל את השקעת אינטל בסך 40 מיליארד שקל בהקמת מפעל נוסף בקריית גת - הינה אמירתו של גנץ שלפיה, באם לא ניתן יהיה להשיג שלום, "לא נניח למיליוני הפלסטינים המתגוררים מעבר לגדר ההפרדה לסכן את ביטחוננו ואת זהותנו היהודית". זוהי מכבסת מילים, המוכיחה מעל צל צלו של ספק כי גנץ הוא איש שמאל קיצוני, בדיוק כמו
מורו ורבו בסוגיה זו, אהוד אולמרט.


יש להבהיר כי המזימה המסתתרת מאחורי אמירה מטעה זו הינה נסיגה חד־צדדית מ־95% משטחי יו"ש המשוחררים, וגירושם של קרוב ל־200 אלף מתיישבים. את מבצע הגירוש - שכונה "התכנסות" - רקם אולמרט במערכת הבחירות של תשס"ו־2006, אך מלחמת לבנון השנייה אילצה אותו לסגת ממזימתו. 


יתרה מכך, גנץ מאמץ למעשה, ללא כל סייג, את תוכנית הנסיגה החד־צדדית של "המכון למחקרי ביטחון לאומי" - שם כוזב שמאחוריו מסתתרת כוורת המאכלסת גנרלים מזדקנים ותבוסתנים - לרבות הקמתה של מדינת טרור ערבית בליבת ארץ ישראל. ועוד יש להדגיש בהקשר לאמירתו זו של גנץ - אין ביו"ש מיליוני "פלשתינים". כשהוא אומר זאת, מאמץ גנץ את שקריו הדמוגרפיים של אבו מאזן. המספר האמיתי שלהם נופל ממיליון וחצי. לעומת זאת, בכל שטח ג' - "C" בלעז - המהווה 60% משטחי יו"ש, יושבים חצי מיליון יהודים וכמה עשרות אלפי ערבים. במקום לספח שטח זה, שאין חולק כי אין בו מיליוני "פלשתינים", מציע גנץ לסגת מרובו המכריע - והכל בשם "חוסן לישראל". 

יעלון. הברית עם גנץ היא מעשה נכלים. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90יעלון. הברית עם גנץ היא מעשה נכלים. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90


חשוב לא פחות מה לא אמר גנץ בנאומו. כך למשל הוא לא אמר דבר, ולא בכדי, לגבי עמדתו ביחס לדרישת האויב הערבי להכנסת מיליוני ערבים - המכונים במרמה "פליטים" - לתוך גבולות הקו הירוק. בסוגיה קיומית זו לא ניתן להתבטא בכפל לשון. או שהנך בעד הכנסת מאות אלפי ערבים, בשלב ראשון בלבד, לתוך המדינה, כפי שהסכימו אולמרט וברק לעשות, או שהנך נגד. ההימנעות מאמירה חד־משמעית נגד מהלך הרסני שכזה הינה בבחינת תרתי משמע; כלומר, הוא אינו שולל לעשות כן, במיוחד אם זה מה שיעמוד כמכשול אחרון בפני הסכם שלום מזויף ושקרי עם האויב הערבי. 


בנוסף, לא בכדי נמנע גנץ בנאומו מלנסות לתרץ את מחדליו כמפקד צבאי בכיר. כמפקד יחידת הקישור בלבנון בשנת תש"ס (2000) בעת הבריחה מלבנון - חרפה שעליה הורה ברק - הפקיר גנץ לחלוטין את צד"ל, צבא שהקריב חיי 1,100 לוחמים, בין השאר, גם למען הגנה על ביטחון ישראל. זמן קצר לאחר מכן, כמפקד אוגדת יו"ש, הפקיר את החייל הפצוע מדחת יוסף לדמם למוות, בתירוץ שלפיו כנופיית המרצחים של ערפאת היא זו שתחלץ אותו מקבר יוסף, שם היה נצור. כמפקד זרוע היבשה במלחמת לבנון השנייה פעלו הכוחות בחוסר מוכנות גמור וכתוצאה מכך גם באופן הגובל בביזיון, כאמור בדוח ועדת גביזון. 

אולם מחדלו הצבאי החמור מכל היה כשנשא דרגות רב־אלוף על כתפיו - כברירת מחדל, עקב הכשלת מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל. "הצבא תחת פיקודו לא הגיע מוכן למלחמה", קבע דוח מבקר המדינה. וזאת אף שלרשותו עמד תקציב שנתי של כ־60 מיליארד שקל. על פי אותו דוח, לדעתו של גנץ למנהרות ההתקפיות של החמאס "אין משמעות של יכולות גדולות מדי", ולכן גם "לא הכין את צה"ל לאיום המנהרות". לפיכך, כפי שכולנו יודעים, המליץ לממשלה את ההמלצה התבוסתנית לסיים את הלחימה - קרי את ההפצצות מן האוויר - בלי לנקוף אצבע כדי לחסל ולו מנהרה אחת.


באם לא די בכל אלה, כאשר בשלב מסוים חכך נתניהו בדעתו אם לכבוש את הרצועה ולחסל את חמאסתן, הודיע גנץ כי זה יעלה ב־500 הרוגים. בכך לא נאמר דבר על תפיסתו המוסרית של גנץ, שעל יסודה התפאר כי כמפקד העליון של הצבא, העדיף לסכן את חייהם של לוחמי גולני ובלבד שלא לפגוע בערבים "חפים מפשע". מעניין לדעת אם היה אומר זאת גם לאם עברייה ושכולה של לוחם הרוג, עקב סדר עדיפויותיו המוסרי הפסול הנ"ל.
 

# # #


באשר לפן האישי, גנץ הכריז על עצמו כאדם ישר. "כל חיי דיברתי אמת", כך הוא מעיד, אלא שנאומו הפוליטי הרשמי הראשון מוכיח את ההפך הגמור, כמפורט לעיל. יתרה מכך, הברית הפוליטית בינו לבין משה יעלון אינה אלא מעשה נכלים פוליטי, עקב חילוקי הדעות הפוליטיים הקוטביים שביניהם בסוגיה המרכזית מאז מלחמת ששת הימים, קרי, עתידם של שטחי יו"ש.


יעלון בא לברית זו, משום שסיכוייו לעבור את אחוז החסימה אפסיים, ואילו גנץ צירף אותו אליו כדי לזרות חול בעיני הציבור ולכסות על עובדת היותו איש שמאל ותומך מובהק בגירושם של 200 אלף יהודים ביו"ש מאדמתם, שדותיהם ובתיהם, בגין חזונו בדבר הקמת מדינה "פלשתינית" ב–95% משטח יו"ש.

אמור אפוא מעתה, בכל הנוגע לנסיגה מיו"ש וגירוש מתיישביה היהודים, דעתו של גנץ כדעתו השמאלנית קיצונית של אולמרט, אלא שאפילו העבריין השפוט אולמרט ישר והוגן יותר בסוגיה זו מגנץ - הוא לפחות גילה מלכתחילה את מזימתו ברבים ובגלוי. 


כל זאת אינו מונע מגנץ להכריז על עצמו כאדם ישר ולקבל על כך גם תעודת כשרות מצבא התועמלנים של השמאל הקיצוני. אדם הניחן באמת ביושר ויושרה, בניגוד לגנץ, לעולם לא יכריז על עצמו ככזה, ראה את מנחם בגין ויצחק שמיר כמשל.


אמור מעתה, גנץ - "התקווה הלבנה" האחרונה בסדרה - גרועה מכל קודמותיה. "חוסן לישראל" כשמה לא היא. הסיבה היחידה לכך שמפלגה זו לא תפגע אנושות בחוסנה של ישראל, נעוצה בכך שלאחר הבחירות הקרובות היא תהיה מפלגה בינונית ומתוסכלת באופוזיציה, ותשב בגוש שמאלני שאינו חוסם, יחד עם חליפיהם של זועבי וזחאלקה, לפיד, מרצ ושרידי מפלגת העבודה.

tguvot@maariv.co.il