תמיד חשבתי שיש מידה מסוימת של התנשאות בטורים שמתחילים במשפט "בזמן שאתם קוראים שורות אלה, אני לא בארץ", אך לעתים אין מנוס. בזמן שאתם קוראים שורות אלה אני עומד בתור במשרד הפנים בליסבון, ממתין בציפייה לקבל את האזרחות הפורטוגלית שלי. 

הקשר המשפחתי שלי לאירופה די רופף, אבי נולד בעיראק ואמי בארץ. כלומר, יש לי יותר נוסטלגיה לבגדד מאשר למדריד, ולכן מעולם לא שיערתי שיום אחד אוחַז בדרכון הנחשק של האיחוד. מדובר בדרכון שמקנה המון יתרונות, שהבולט בהם הוא הליכה מדושנת עונג לתור המיוחסים בנמלי תעופה באירופה, בזמן שהמון אדם אסייתי נדחס לתורים של "בעלי דרכונים אחרים".
 

מנבירה באילן היוחסין התגלה לי שהשורשים של אמי הם בטורקיה, כלומר אוטומטית משפחתה מצאצאי מגורשי ספרד. הסבא של הסבא של הסבא רבא שלי נזרק מספרד, ויאדה יאדה יאדה אני אירופי. לא נעים להגיד, אבל הסבל שלהם הוא האושר שלי. 
 

אומנם בעוד חודש (אם הברקזיט יתממש) האיחוד האירופי יתכווץ מ–28 ל–27 מדינות, אבל אין רע בלי טוב: בריטניה יוצאת, אני נכנס. 
 

כנראה שזה כבר מאוחר מדי, אבל אני חייב להזהיר את אירופה מפני הטעות הפטאלית שהיא עושה ברגעים אלה, כשהיא מצרפת אותי אל 505 מיליון וחצי החברים בה. בדרך כלל אני אזרח די סבבה שלא עושה בעיות, אבל במצבי הדמנטי אני יותר נטל כלכלי מאשר משאב שכדאי להשקיע בו. יחד עם זאת, אירופה כבר עשתה טעויות אדירות בעברה שהחריבו אותה כמעט לחלוטין, כך שאני בטוח שהיא תדע להשתקם גם הפעם. 
 

אני מיודד היטב עם אירופה. בגדול, מדובר ביבשת נימוסית ואסתטית, שמורכבת מהשילוש הקדוש של רחוב עם בתי קפה, כיכר עם מזרקה וקתדרלה שחייבים להיכנס אליה. לא משנה אם אתה בפראג, לונדון, מדריד או בודפשט, אתה חייב להיכנס לקתדרלה ולשתות קפה בכיכר עם היונים מול מגדל השעון שנשרף במלחמה. עכשיו הגיע הזמן שאירופה תכיר אותי.

***

אז ככה, השבוע ציינתי בצער מהול בחמלה את יום הולדתי ה–45. אין הרבה דברים להגיד על הגיל הזה, חוץ מזה שאני במצב שכבר אין לי. אין לי סבלנות לכל האנשים, אין לי חשק לכל הדברים, ואין לי עניין בכל התחומים. 
 

הדברים הבאים נכתבים בהשראת חוזה מיקרד טיקסירה (הפורטוגלי, כמוני!) שצוטט על ידי מריל סטריפ והפך לאחרונה לפוסט ויראלי. 
 

כבר אין לי סבלנות לדברים כמו פעם, לא כי נעשיתי מתנשא, פשוט הגעתי לנקודה בחיים שבה אני לא רוצה לבזבז זמן על מה שלא נעים לי או פוגע בי. אני כבר לא יכול לסבול הומור בינוני ולא מצחיק, וגם אין לי מה לעשות עם קריאת טור של ביקורת רעה. אם הבנתי אחרי משפט אחד שהמסעדה או הסרט לא טובים, לא אלך אליהם. 
 

איבדתי את הרצון לרצות ולשמח את אלה שלא מחבבים אותי, לאהוב את מי שלא אוהב אותי, ולחייך לאלה שתמיד מסתובבים עם פרצוף צנע ללא אנטנה.

אני כבר לא מבזבז רגע על שקרנים ומניפולטורים. החלטתי לסנן החוצה מחיי מעמידי פנים, צבועים לא כנים ומתלקקים סדרתיים. אני מודה שגם אני אוהב רכילות, אבל במידה. מספיקה לי הידיעה שההוא בגד וההיא ניסתה להתאבד. וזהו, אין לי צורך בפרטים נוספים. או–קיי, רק ספרו לי עם מי הוא בגד, ודי. מיציתי ויכוחים על פלסטינים וטבעונות. אבל אני כן אוהב אנשים עם דעות שונות משלי. קשה לי עם טיפוסים נוקשים ובלתי מתפשרים, שאין סיכוי לשכנע אותם אף פעם. 
 

יש לי בעיה עם אנשים שלא מסוגלים לתת מחמאה או מילת עידוד. הייתי כזה, למדתי להשתנות. הגזמות משעממות אותי, ויש לי קושי לקבל אנשים שלא אוהבים חיות או לא שומעים מוזיקה. מעל הכל אין לי סבלנות לשני דברים: אנשים שלא ראויים לסבלנות שלי, ואינטרנט עם פחות מ–100 מגה. 

אז אירופה היקרה, תודה על החיבוק המאוחר. אך אהיה אזרח שלך רק בשלט רחוק. אמשיך לבקר מדי פעם בכיכר ובקתדרלה שחייבים להיכנס אליה. את האזרחות התאמצתי להוציא בעיקר בשביל הילדים. אם ירצו, ילמדו שם ויעבדו שם. אם יתעקשו, יעברו לשם. יש ימים שבהם אני חושב שהמדינה שלנו הסתערה על מדרון תלול ועושה הכל כדי להגיע למטה כמה שיותר מהר. זה מבהיל, אבל זה לפחות שלנו.