פעם בשבוע הוא משאיר לי מכתב קצר בכתב ארוך וקטן, כמעט נזהר, על שולחן הזכוכית בסלון (הרהיט הראשון שרכשנו יחד). אין לזה יום מסוים, אנחנו יכולים לא להסכים בערב שלפני כן או להתחיל את הלילה במעשה אהבה מטורף - למכתב שאקבל בבוקר שלמחרת אין כל קשר למה שנעשה לפני כן, ובזה אני מקנאה בו עד מאוד, ביכולת שלו להפריד בין הרע לטוב ובין הטוב לטוב ולחיות כאן, את האהבה בינינו, שנוכחת בכל דקה מחיינו המשותפים.

בכל בוקר, כשאני פוקחת את עיני, אני נושאת תפילה קטנה, גם אם היא לא נאמרת, שבדרכי אל המקלחת אמצא מכתב ממנו. כשהוא פוקח את עיניו בשש בבוקר ומתחיל להתארגן, להתלבש ואפילו לשתות איזה קפה קטן לפני העבודה שאליה יוצא, אני שומעת אותו, מתאפקת לא להתעורר, לשבת על ידו ולהציק לו בזוטות, אני יודעת כמה הוא אוהב את רגעי החסד שלו עם עצמו בבוקר, ובכל זאת, בימים שבהם השינה לא עמוקה, אני זוקפת את אוזני, ומנסה לשמוע אם בין לבישת חליפת הסערה שמגינה עליו כשהוא על האופנוע, לבין גלגול הטבק ולגימת הקפה, נכנסות גם כמה מילים על דף לבן. כשאני שומעת שהוא כותב לי, אני עוצמת את עיני ושוקעת שוב בשינה עמוקה, רגועה יותר ובלי סיוטים משונים התוקפים לאחרונה ובהם הוא מאוהב פתאום באחרת. לפעמים אני שטותניקית עם דמיון רע.

***

בתחילת הקשר שלנו כעסתי עליו. ולמה? כי כשעוטפות אותך חברות המכורות לרשתות החברתיות ול"מה יגידו", ובכל שבוע מעלות תמונה עם תכשיט אחר שרכש להן אהוב לבן או תמונות מחופשה בכל פעם מאזור אחר בחו"ל עם אותו האחד, את מתחילה לחשוב שמשהו אצלכם לא טוב, שאולי הוא אימץ הרגלים ישנים מקשר קלוקל וגרוע שהיה לו בעברו, ומצד אחד את מתביישת לבקש, והצד שני - איך יידע אם לא תבקשי? אז הייתי כועסת, סתם כך בלי סיבה. וערב אחד, אל מול ים, כשישבנו אני, הוא, חברה שלי ובעלה קונה התכשיטים האובססיבי, היא התהדרה בעוד צמיד שרכש לה, עשוי כולו מצדפים ים שחורים. ולרגע נחמץ לבי, ידַי היו חפות מכל תכשיט, וכשהביט בי האור בחיי, אהובי, והבין פתאום שאני רוצה אבל לא מעיזה לבקש, התקרב אלי, חיבק אותי ולחש "אני לא קונה שטויות כאלו, אני מצטער, תמתיני קצת ויהיה לך הכל".

אז המתנתי, ואהבתי, ונלחמתי איתו בכמה רעים שלא שווים את מילותי, ובכיתי איתו וצחקתי, ופצעתי וחבשתי ובימים קשים חלקתי איתו גם את נשימותי ובעיקר בעיקר, המתנתי.

וכמו כל תקופה רעה שמסתיימת, אחרי הסופה הגדולה שעברנו שנינו יחד אבל בעיקר הוא, כי הטורנדו המזעזע מעברו סימן אותו בעיקר - לא לקח מרווח נשימה ולא אמר "עכשיו אני נח". נהפוך הוא, אהובי שוטט בעולם רווי ההרס, השיברון והזוהמה שהותירה הסופה ההיא, ליקט שברי חפצים, קופסת סיגרים ישנה, חיות צבעוניות מפלסטיק, תליון קטן מכסף וכמה שקלים ששמר ליום שאחרי והחליט שעכשיו הגיעה עת האהבה.

מקופסת הסיגרים יצר לי תיבת תכשיטים ובתוכה קטיפה אדומה ובלרינה שרוקדת ומנגנת את "Silent Night" של פרנץ גרובר. מחיות הפלסטיק בנה לי תיבה אחרת, תיבת נוח מעץ ובתוכה קנים של נרות, בדצמבר 2016 העניק לי אותה ואמר שאת נרות החנוכה נדליק רק בה, מעתה ועד עולם. בכסף ששמר עיטר את צווארי בשרשרת, צמיד שעליו חתומים שנינו ועוד דברים שיפה להם השתיקה, ובעיניו שאל "היה שווה לחכות?". עיני היו פחות ורבליות, אז ענו לו בדמעות. ועל אף כל המתנות הללו, המכתבים שאותם הוא כותב לי פעם בשבוע הם שיישארו איתי ונשארים איתי בכל עת שיש בי חרדה מסוימת לאהבתו. במכתבים הללו, המסתכמים בחמש שורות ולא יותר, הוא מודה לי על האוכל, על הבית, על הצחוק, זורק איזו עקיצה על זה שהספינג' היה מתוק מדי או שהפעם הגרביים הלבנים כמעט לא יצאו ורודים מהכביסה, וחותם בשמו או ב"בעלך החתיך", "בעלך היקר", "בעלך האהוב עלייך מכל", כל פעם לפי פולחן האישיות שבו הוא חפץ נכון לאותו הבוקר.

***

אתמול נחגג יום האהבה, ורבות דובר וסופר בה, בזו שכולנו נופלים וקמים בחסותה ועל פי מצבי רוחה, ובעברי, ככל שכמהתי וכתבתי עליה, כך סלדתי ממנה. לא הייתי מוכנה לסכן את לבי, את החופש המוחלט שלי ואת חיי הנוחים כדי שמישהו יגיד לי "אני אוהב אותך" ויבקש שנעלה תמונה יחד לפייסבוק. היא נראתה לי מלאכותית מדי. אני זוכרת שכשהשתתפתי בתוכנית הטלוויזיה "גולשי ספות" שאל אותי הבמאי, באחד הפרקים האחרונים, כששתי מצלמות מכוונות לעברי ופרוז'קטור גדול מול עיני: "למה את לא מאמינה באהבה?". עד אותה השאלה הייתי "מרסל הנוחה": לא סיפקתי להם דברים קיצוניים מדי או חשיפה על חיי, אבל כששאל את השאלה הזו, בחצות הלילה, בניו יורק של חודש מרץ, כשאצבעותי כחולות מקור ועיני עומדות להיעצם מיום צילומים כמעט לא אנושי, דחקתי את הפוליטיקלי קורקט אל הצד ועניתי לו, לבמאי הנאה שבמוחי הקודח דמיינתי לעצמי שהולכת להיות לנו פרשיית אהבים ניו יורקית וסודית, שאין דבר כזה אהבת אמת, ואף על פי שיש לו טבעת נישואים על היד אני בטוחה שאם יזדמן לו הוא יבגוד, כי כמה יכול האדם להחזיק מעמד עם זה שאיתו? ושאם הוא רוצה למכור בולשיט לצופים שלו ולצייר אותי בתור הנערה בת ה–23 שמגיעה אל העיר הגדולה ומחפשת לעצמה את מה שלא מצאה בארץ, מוטב שלא הייתי מגיעה בכלל ושכל מה שאני רוצה הוא לישון ושיניח לי ויישאר בנישואים המשעממים שלו ושל כל חברי ההפקה.

בלילה ההוא, כשהגעתי לדירה הקטנה שבה השתכנתי במנהטן המוארת, בכיתי דקות ארוכות אל הכר, פחדתי ממה שיגיד הסוכן שלי, אולי נפתחתי קצת יותר מדי, פחדתי מהטוקבקיסטים שיגיבו בעקבות הקטע הזה כשישודר, בטח יגידו שראיתי נישואים לא טובים בבית, ושאני יוצרת לעצמי מגננות על מגננות בגלל משקל גופי ושאני סתם אדם ממורמר. אז עוד לא הייתי מוכרת כל כך, חשבתי לעצמי שחוסר האמון שלי באהבה והעובדה שהכנסתי את כל הגברים הנשואים בעולם לנישת הבוגדים תחריב לי את הקריירה בדמי ימיה. בבוקר, כשהתעוררתי ופני נפוחות, ירדתי קומה אחת מטה, לא התאפרתי, לא התלבשתי ואפילו לא התזתי על עצמי קצת בושם בשביל ההרגשה הטובה, רציתי לתפוס את הבמאי ולדבר איתו על ליל אמש, לבקש ממנו שיחתוך את הקטע ואף להתנצל בפניו.

"מרסל!", הוא הפתיע אותי מאחור, "את בטלוויזיה עם פיג'מת לבבות ורודה ונעלי בית בצורת פנדה? לכי להחליף!", נזף בי. צחקתי צחוק אדיר, לא רק שהפיג'מה הייתה קטנה עלי בשתי מידות (והיא הייתה XXL), שערי נאסף באבועגילה, ושולי חולצתי היו תקועים בתוך המכנסיים. הצלמים לא בזבזו את הזמן, הניחו את כוסות הקפה שלהם על השולחן והדליקו את המצלמות. "רציתי להתנצל", אמרתי, "אני לא חושבת שכל הגברים בוגדים, ואולי יש אהבת אמת, אבל עד שאחווה אחת כזאת, אני לא יכולה שלא לפקפק בזה".

"מקובל", אמר ולחץ את ידי. "אתה רואה? יש לך לחיצה פלרטטנית", הקנטתי אותו ועליתי להתלבש לפני שיהיה עוד תיעוד לרגע המביך הזה. מיותר לציין שהקטע ההוא שבו אני מתנצלת לא שודר מעולם. יתרה מכך, נעשתה עריכה די מגמתית לדברים שאמרתי על אהבה ועל נישואים, אבל לאותו הזמן זה התאים, ואין בי כל כעס על חברת ההפקה או על הבמאי ההוא.

ובכל זאת, איך אמר אהוד ברק פעם: "אני ראש הממשלה וזכותי לטעות". אז אני מרסל מוסרי, אזרחית שחייבת 552 שקל בארנונה, וגם זכותי לטעות. פעם בשבוע, בבוקר, כשעל השולחן מונח המכתב הקצר ההוא מאהובי, אני מבינה כמה טעיתי כשחשבתי שאין אהבה בעולם. יש אהבה. ואף סופה, חזקה ככל שתהיה, לא תוכל לה.