יותר מ־450 מועמדים לנשיאות 2020 נרשמו עד עתה בוועדת הבחירות הפדרלית. הם יכולים להקים לעצמם מדינה ולבחור נשיא במגרש בייסבול קטן בעיירת שדה. הם יחיו באושר לנצח. אבל הם ימררו את חיינו בטיפות הרעל הגזעני הניתזות משפתותיהם; הם יסייטו את ימינו בניסיון נואל להוכיח כי הדמוקרטיה האמריקאית הגדולה עדיין חיה (היא מתה); הם יפגיזו את התודעה הספוגית שלנו בהבטחות שקריות וחסרות שחר על ביטוח בריאות לכל, החזרי מס אסטרונומיים, הסכמי סחר חסרי תקדים ושלום עולמי; לא פחות חשוב, הקרחונים ישובו לעצמם, יבוטל החמסין, פרות יפסיקו להפליץ ולחורר את האוזון, ו"פיטר לוגר" יפתחו חלון שבו ימכרו פורטרהאוס בפיתה עם טחינה ועמבה ב־10 דולר. זה עניין סגור. דיברתי עם הנכד שמנהל את העסק.



מתישהו, ולא ממש חשוב מתי, החליטו באמריקה על "בחירות מתמשכות", הגרסה הפוליטית ל"סיבוב ההופעות שאינו נגמר" של בוב דילן. כמו דילן, שאינך יודע היכן יגיח עם שפמו הלטיני, תלתליו הנסוגים וחולצת משי סגולה וייאנח דבר־מה דגול אל המיקרופון - כך המערכת הפוליטית. אין יותר זמן באמריקה שבו לא מתמודדים לנשיאות. הדבר הראשון שעשה דונלד טראמפ אחרי היבחרו, היה להירשם בוועדת הבחירות לסיבוב הבא ב־2020. יש לו כבר 130 מיליון דולר בקופה הקטנה.



מדובר באדם בעל יכולת הכחשה עילאית, בולשיטר בחסד עליון, נשיא ש"מחפשים" אותו יותר מתרופה לסרטן, אבל הוא רץ. מאז שג'ו ביידן פרש מהסגנות, הוא משחק פינג פונג עם עצמו. מרים להנחתה ורץ לצד השני להנחית. כשהוא מחמיץ, הוא דופק את המחבט בשולחן וצועק: Bad Shot, Joe!. הוא מתמודד, הוא לא מתמודד, הוא הבטיח לבנו המת, הוא לא יודע, מיד יחליט, הוא מגשש. אני הרי לא מכאן כזכור, אבל אפילו אני זוכר שביידן רצה להתמודד כבר ב־1988! שנה שבה הייתי עדיין נשוי באושר ובעל משפחה. תפסו אותו בפלגיאט של נאום שלם שכתב ניל קינוק, מנהיג הלייבור בבריטניה, וכמה שנים מאוחר יותר ניהל ביידן תחת בוש האב את תשאול המועמד לשופט העליון קלרנס תומס כמו משפט שדה נגד המתלוננת על הטרדה מינית אניטה היל. אני מחבב את ביידן. כולם מחבבים את ביידן. אבל ב־2020 הוא יהיה בן 78 (ברני סנדרס יהיה בן 79) וגם בעברו הקוהרנטי ביותר השיג פיו את מוחו. טראמפ יהיה בן 74 בבחירות הבאות. מה שיעשה אותו - אם בכלל - למועמד הזקן בהיסטוריה. אנחנו מביטים בשיאים גריאטריים חסרי תקדים.



דונלד טראמפ. צלם : רויטרס דונלד טראמפ. צלם : רויטרס



פוליטיקה היא כרוניקה של מפח נפש. רוב הזמן אנחנו נוהים, תומכים ומצביעים במי שבבוקר למחרת נראים כמו שמעון פרס. לעתים רחוקות יוצא לנו להיות חלק מתנועה עממית שוחרת שלום וחובבת אלטרנטיבות כפי שהיה עם יצחק רבין ב־1992 ועם אהוד ברק אחריו. אבל אלו קדנציות קטנות ונדירות, המסתיימות בשיברון לב. השגרה שלנו בעשורים האחרונים היא שנים רעות תחת שלטון זר, שנבחר על ידי מי ששונאים אותנו ביומיום ומעבירים את זמנם מאחורי הפרגוד בחיזוק האתוס הלאומי לכדי זקפה סמוקה, שלילת זכויותינו האלמנטריות ביותר, כיפוף הערכים המייצגים אותנו ובוז צונן למי שאנחנו. זה המצב, וקשה להתכחש לו. לכן לא ברור כיצד הפכו חיינו לעונת בחירות אחת, למקשה דביקה וקשה לעיכול של מרירות וכוחניות.



בוז רב כל כך מופנה כלפינו על ידי רשתות טלוויזיה שכבר עתה, שנתיים לפני הבחירות, מקיימות חוגי בית בשידור חי, עורכות עימותים בין מתמודדים שחלקם ישנים על ספה בחניה, משום ששכחו לשאול - את הרעיה או את הבעל - אם זה בסדר מבחינתם/ן שיתמודדו. אני רוצה לחיות את נשיאות טראמפ עד תומה. שלא יסיחו את דעתי בהבטחות לעתיד שפוי יותר, שהחקירות יסתיימו, שהדוח של רוברט מולר יתפרסם, שפול מנפורט ודומיו ילכו לכלא, שטראמפ ימשיך ויאמר את הדברים המטורפים היוצאים מפיו. שיכריז על מצב חירום שקרי "אף על פי שלא הייתי חייב להכריז על מצב חירום כי אין מצב חירום". האמת? שיוציא את הצבא האמריקאי מקוריאה הדרומית כמו שהוא מתכנן. טוב שמציאות כה עגומה תיגמר בבום ולא בלחישה.



ועוד דבר: אלק בולדווין הוא אחד האנשים הפחות מצחיקים שאני מכיר. הוא מצחיק כמו פוליפ ממאיר בקולונוסקופיה. הוא מרביץ לצלמים, התנכל לגרושתו וכתב מכתב מזעזע לבתו. וטראמפ לא משרבב את שפתיו ולא נושם כמו בריאת ברזל. ההחלטה של "סאטרדיי נייט לייב" לעבוד חזק על פוליטיקה היא בגידה ערכית ואומנותית בהיסטוריה של התוכנית והתנכרות לג'ון בלושי, צ'בי צ'ייס, גילדה רדנר, דן אקרויד ואבות מייסדים אחרים. לא הכל פוליטיקה, חוץ מאשר בתקשורת האמריקאית. האסון אינו חדש, אבל מחיריו הולכים ומצטברים.



***



גילוי מזעזע הוא שתקשורת אינה מסוגלת להפיק ולהפנים לקחים. האנשים שנתנו לנו את טראמפ, הכניסו אותו כמו פורטרהאוס (אני רעב) טובל בחמאה ומיץ כליות לסלמנדרה של לוגר והוציאו אותו מדיום־רייר, החליטו לדלג על האתנחתה המתודית שלה זקוקה אמריקה כדי להבין מה יעלה בגורלו של הנשיא. אני יודע שיש שני תסריטים - אף שהשני גורם לי לבריחת שתן - אבל בהנחה שמולר יגמור את החקירה השנה, ובהסתמך על מגוון החקירות הפעילות מטעם הקונגרס וגופי חקירה ותביעה שונים, קשה להישאר פוסח שתי על הסעיפים. העיתונות הרצינית יגעה, טרחה והראתה כיצד התמוטט טיעון ההגנה הגורף No Collusion; כיצד נפגשו שליחי טראמפ עם רוסים וקשרו איתם קשר; כיצד שיבש טראמפ הליכים וחקירה בגרסת הכיסוי לפגישה בטראמפ טאואר; אפילו המיילים של רוג'ר סטון לוויקיליקס מצורפים לכתב האישום נגדו. מולר לא היה מוציא את הכסף ומשקיע את כל הזמן הזה עבור פחות מתשתית ראייתית להדחה. או שחקירה נובלת כמו בוטריטיס על הגפן, או שיש בה בשר.



נשיאותו של טראמפ לא תשרוד את 2019. החללית שלו תישרף בכניסה לאטמוספירה. התנהגותו מעוררת חשש גדול, אף שאחרי שנתיים פלוס אני מבין כיצד מתרגלים למי שאפילו סימני החיבור שלו אינם אמת. שון הניטי איבד 20 נקודות רייטינג מאז בחירות אמצע הקדנציה. את מופע האימים שלו ביום שישי שעבר, שבו אמר טראמפ הכל חוץ מאשר מדוע הוא הכריז על מצב חירום לאומי, ניצל הנשיא כדי לשבח את ראש לימבו "שיכול לדבר שלוש שעות ברדיו בלי שיחת טלפון" ואת הניטי. הסדקים בחומה הבצורה של פוקס אמיתיים ומתרחבים. מתישהו בהמשך הדרך ייאלץ מרדוק לעשות חשבון פשוט: האם הוא רוצה שישטפו אותו באסלה עם טראמפ או שהוא רוצה להציל את כבוד הרשת שלו. 20 סנאטורים רפובליקנים לפחות יושבים על הגדר כשאיבריהם האינטימיים ביותר מעוכים וכואבים. הם מחכים להזדמנות לקפוץ ליבשה לפני שהג'ינג'י ישתגע סופית. ומייק פנס אינו המועמד החלופי ל־2020. בין הדיבוק לגולם, ספק אם הרפובליקנים יבחרו בגולם.



אני זוכר מתי הפכו חיינו למכת בחירות ומה שקורה כאן הוא תחליף עגום לחיים. אף על פי שבשוטף אמריקה פחות מוטרדת ויותר מבודדת מהעיסוק המיוחם והקדחתני במה יהיה. אצלנו, למשל, מחכים שעגבניות יהיו בעונתן ושלחצילים יהיה טעם. וכמובן להבזק הראשון של ירוק מול העין. החיים הם יותר מוולף בליצר ורייצ'ל מדו.



אבל המלל המיותר הורס אותנו. תהרגו אותי; ברק אובמה היה נשיא שמונה שנים תמימות על פי מנייני, ואני לא זוכר אותו מדלג נגד עינינו כמו עכבר מורעל. רוב הזמן לא היה לו מה לומר. לעתים נדירות יצא בלילה להודיע שהרגנו את אוסמה בן לאדן או שיש לו קו אדום בסוריה שמיד נזנח. הוא לא תבע ממני מאה אחוזי קשב. קצת גן ירק ואוכל בריא של מישל, קצת סשה ומאליה, הרבה תרבות. נדמה לי שהטראמפים הם המשפחה היחידה בבית הלבן בעת האחרונה שאין לה חיית מחמד גונבת תשומת לב. על בן הזקונים בארון כמעט לא שומעים, מה שכמובן טוב לבריות. שאר הצאצאים משלימים את החסר.



****



אף אחד לא יודע מה יהיה. אני בשלי. אין מצב שטראמפ הוא המועמד הרפובליקני לנשיאות. אני טועה הרבה בעניין הזה, זה עדיף בעיני על לגמגם בניחותא מהיציע כאילו שאני לא שייך ולא מדובר בחיי ובחיי ילדי.



שנתיים לפני הבחירות מחממים מנועים במדינות הרלוונטיות המועמדים הדמוקרטים לנשיאות: סנאטורית אליזבת וורן, 69, מסצ'וסטס, ההיא שטראמפ מכנה פוקהנטס בשל טענתה לקשר גנטי לאינדיאנים; חוליאן קסטרו, 44, טקסס, שהיה שר השיכון אצל אובמה; סנאטורית קריסטין ג'יליברנד, 52, ניו יורק, במאמץ אדיר להחליף אג'נדה של לחם לבן בפומפרניקל; חבר קונגרס (ח"ק) לשעבר ג'ון דילייני, 55, מרילנד; אנדרו יאנג, איש עסקים, 44; סנאטורית קמלה הריס, 54, לשעבר התובעת הכללית של קליפורניה; סנאטורית איימי קלובצ'ר, 58, מינסוטה; סנאטור קורי בוקר, 49, ראש עיריית ניוארק לשעבר, ניו ג'רזי; ראש העיר פיטר בוטידג'דג', 37, אינדיאנה; סנאטור שרוד בראון, 66, אוהיו; סנאטור ברני סנדרס, 77, ורמונט; סגן נשיא לשעבר ג'ו ביידן, 76, דלאוור; ח"ק לשעבר בטו אורורק, 46, טקסס; מושל לשעבר ג'ון היקנלופר, 66, קולורדו; סנאטור מייקל בנט, 54, קולורדו; מושל ג'ון אינסלי, 67, וושינגטון ח"ק אריק סוולדוול, 38, קליפורניה; מושל לשעבר טרי מקאליף, 61, וירג'יניה; סנאטור ג'ף מרקלי, 62, אורגון; תובע כללי לשעבר אריק הולדר, 68; מושל סטיב בולוק, 52, מונטנה; יש עוד, אבל זה מייגע כשם שזה נראה.



בעיקר משום שאף אחד מהנ"ל, חוץ מכמה יוצאי דופן מיידיים, אינו עשוי מחומרי נשיאות. משום שמוקדם מדי ליידות בהם חופני צואה טרם שהתבררה תקפות טענתם. משום שהפריימריז הבאים הם בפברואר בשנה הבאה (אייווה, ניו המפשייר, נבדה, קרוליינה הדרומית) וסופר־טיוזדיי בתחילת מרץ.



מאז מלחמת העולם השנייה שני נשיאים בלבד - ג'ימי קרטר וג'ורג' בוש האב - לא הצליחו להיבחר לקדנציה שנייה. מה היה משותף לשניים? כלכלה מחורבנת. בדיעבד, נחשבים השניים לאנשים היותר ראויים ונעימי הליכות שגרו בבית הלבן. חשש שניתן לפטור ממנו את טראמפ. הכלכלה המוזרה שלו, כך צופים, עלולה לקרטע למיתון השנה. בעיקר בשל מלחמת התעריפים שהוא מנהל והמחיר שהיצרנים מתחילים לשלם עליה. בתסריט אופטימי, ייתכן שהשמיים יהיו כה קודרים מעליו, שטראמפ יחליט לא להתמודד שוב.



הוא לא תכנן להיות נשיא, והופתע כמו כולם כאשר נבחר. אין לו הכלים האינטלקטואליים והאישיים לתפקיד, והוא גורם לנסיגה גרוטסקית במעמדה של אמריקה בעולם. הוא מתוסכל עד כאב, מבודד בבית הלבן כמו ניקסון. תחושת רדיפה מתמדת היא מחלה חשוכת מרפא. הדלפות מחוג מקורביו מבהירות שעיקר זמנו בתפקיד אינו מוקדש לנושא מסוים ונופל תחת ההגדרה Executive Time, שזה שם נרדף לזמן פרטי. זה לא אופייני לו להתפטר בעסקה כללית שתוריד את בני משפחתו ואותו מהעץ, אבל לא לרוץ שוב ב־2020 זה דרך מוצא שיכולה לרצות אותו. זו בעיקר תהיה הקלה גדולה. לכולם.