השבוע קיבל הקבינט החלטה ליישם מיידית החלטה של הכנסת מהשנה שעברה: לקזז (ולהקפיא) מהכספים שישראל גובה עבור הרשות הפלסטינית - סכום של כחצי מיליארד שקלים - שאותם זו מעבירה לאסירי טרור ובני משפחותיהם של מחבלים. 
 

הרשות, כדרכה, פתחה מיד באיומים ובהפחדות, מלווים בזעקות שבר. מדובר בהחלטה הגיונית ונכונה, אבל העניין הכספי הוא לא העיקר. הוא רק מכשיר, כלי ביטוי, לתפיסת יסוד של הרשות הפלסטינית בהנהגת אבו מאזן. לתפיסה זאת שני היבטים מרכזיים: מדיני ותרבותי.
 

מאז אוגוסט 2009, אימצה הרשות - באמצעות החלטות של מוסדות אש"ף, שהוא הריבון הפלסטיני ושעמו נחתמו הסכמי אוסלו - החלטה על תחילתה של התנגדות עממית נגד ישראל. זאת לא החלטה סודית, היא גלויה, וכמעט כל שנה מאז 2009 היא מתקבלת מחדש. אבו מאזן חזר עליה בקול רם מכל במה בינלאומית, שם היא קרויה "התנגדות בדרכי שלום". בעברית: טרור עממי. פירושו של דבר - להרוג יהודים או לפצוע אותם באמצעות סכינים, אבנים, סלעים, דריסה וירי חי. 
 

המבצעים הם בודדים, אינם משתייכים לארגוני טרור. בהתנגדות בדרכי שלום של אבו מאזן נרצחו מאז 2009 ועד סוף 2018 124 אזרחים ישראלים. הטרור בדרכי השלום של אבו מאזן המתון כביכול קטלני יותר מאשר זה של חמאס בעזה. והוא גם הרבה יותר רציף: מפעם לפעם יש בו עליות וירידות, אך הוא לא נפסק.
 

לעומת זאת, היה לנו שקט יחסי מרצועת עזה במשך כ־3.5 שנים, מאז צוק איתן. לא רק זאת: נוצר מצב תודעתי אבסורדי שבו אבו מאזן חוזר ומאשים אותנו ברצח ילדים, ברצח עם, ואילו הוא נתפס ממש כצדיק, כאחד שמתנגד בכל לבו לטרור. בציניות, הוא שלח מכתב תנחומים פומבי אחרי מותו של עמוס עוז. נדמה לי שהוא לא הביע צער על 124 הנרצחים.
 

דווקא הרוצחים הם שזוכים בתהילה. ברשות הפלסטינית התפתח פולחן של רוצחים, הקרויים כידוע לכל בשם שהידים. בכך מגויסת הדת המוסלמית, כדי לרומם ולפאר את הרוצחים. 
 

השהיד הוא מוסלמי שמסר את נפשו במלחמת מצווה למען האסלאם. זה מתחיל בחינוך, שבו סוגדים לאלימות ולהקרבה. מחבלים שהרגו ישראלים הופכים למודל לחיקוי אצל הנוער הפלסטיני. 
 

המסר הנשלח אליהם כל העת בדפי הפייסבוק של הרשות והפת"ח הוא שטרור נגד ישראלים הנו לגיטימי וגם רצוי. הרשות מקיימת טקסי אזכרה והנצחה לרוצחים. רחובות וכיכרות, מוסדות ובתי ספר, נקראים על שמם. אבו מאזן נוהג לקבל בלשכתו משפחות של אסירים רוצחים.
 

הבעיה נמצאת במדיניות של הרשות הפלסטינית. היא זו שצריכה להשתנות. האם זה אפשרי בכלל בעתיד הנראה לעין?