אתמול בלילה הוגשו הרשימות, הבוקר יוצאים לקרב. באוויר יש ניחוח חזק של דז'ה וו. מול בנימין נתניהו מתייצבת רשימתו של הכוכב החדש, בני גנץ, מחוזקת בשחקן הרכש החדש, יאיר לפיד, והאנשים שמינה ברשימת יש עתיד. שום דבר לא באמת חדש בה. כבר הייתה לנו רשימה כזו. רשימת סופרמרקט.
כשאריק שרון ייסד את קדימה, הוא קיבץ אליה לא מעט פוליטיקאים נדכאים ונידחים ולא מעט אופורטוניסטים. המפלגה הורכבה בעיקר משני סוגי אישים: כאלה שמיצו את עצמם במפלגותיהם, וכאלה שראו חלון הזדמנויות לקידום פוליטי מהיר. בתוך בליל האישים חסר הצורה והאופי ובעיקר נעדר המכנה המשותף, יכולת למצוא כתף אל כתף את חיים רמון, שמעון פרס, עמיר פרץ ודליה איציק לצד שאול מופז, זאב אלקין וצחי הנגבי.
קדימה הוכתרה כמפלגת מרכז, לא משום שהציגה דרך שלישית בין הימין לשמאל. המודל היה לייצר "ממוצע" בין ימין לשמאל על ידי איוש הרשימה באישים שדעותיהם מנוגדות. לא היה מדובר ביצירת איזון, אלא ביצירת איון. מפלגה שתגיד הכל ולא תגיד כלום. בסופו של דבר, זו הייתה מפלגה של איש אחד. הוא בחר את הרשימה. הוא החזיק בכוח. הוא השתמש בכוח.
גנץ מנסה להעתיק את המודל. כשהוא מתייצב על המשבצת המקוללת של קדימה, הוא מצעיד בסך את בוגי יעלון, יועז הנדל וצביקה האוזר לצד אבי ניסנקורן ומיקי חיימוביץ'. ובכל זאת יש הבדל בין הערב־רב הפוליטי של גנץ לקדימה, וזה המכנה המשותף. אנשי גנץ מאוחדים בקשת רגשות שנעה בין קנאה חולנית, דרך תיעוב עמוק ועד לשנאה תהומית כלפי ביבי. גנץ הרים את הדגל: מי נגד ביבי אלי. לאנשי גנץ יש אידיאולוגיה: הם מתייחסים לנתניהו כאל חיידק אלים והם האנטיביביוטיקה.
מה שגנץ לא מבין זה שהוא במשחק סכום אפס. לא משנה מה תהיה תוצאת הבחירות, דקה לאחריהן הוא ימצא עצמו ברשימה ובמפלגה מתפוררות. כל עוד הוא עף על גלי אדרנלין השנאה לביבי והרוח הגבית מהתקשורת שתומכת באידיאולוגיית "רק לא ביבי", יו"ר חוסן שוכח כי לא לעולם חוסן. כך גם האנשים שאיתו. בוגי יכול עדיין להסתובב חופשי בסנדלים, כי הנחשים עוד לא בקעו מהביצים. כולם מחייכים זה לזה כמו ביום הראשון בבית הספר. כמו אמנון רובינשטיין ליגאל ידין ושמואל תמיר בתנועת ד"ש; כמו פריצקי לפורז וטומי לפיד בשינוי; כמו ציפי לבני לשאול מופז בקדימה.
מעניין איך ייראה החיוך של ניסנקורן ללפיד והאוזר דקה לאחר הבחירות. איך ייראה החיוך של המפקד בוגי כלפי סגן המפקד גנץ. איך יישמע משק כנפי הנצים באוזני היונים.
הרשימה של גנץ עם לפיד ויעלון נראית כמו מגדל בבל, לאחר בלילת השפה. אנשיה אינם מדברים באותה שפה ואינם חולקים ערכים משותפים. בניגוד לרשימת קדימה, שחבריה רחשו כבוד אמיתי לראש הרשימה, חברי חוסן לא באמת מעריכים את גנץ. הוא לא נתפס בעיניהם כמנהיג מנוסה ובעל כריזמה כפי שהיה שרון. בימי שרון אף אחד לא העלה בדעתו לדרוש רוטציה מראש הרשימה. אף אחד גם לא היה זוכה ברוטציה כזו. שרון היה מפרפר אותו תוך שנייה.
מבחינת חברי רשימת גנץ הוא זוכה לכבוד כל עוד הוא עשוי לספק את הסחורה ולהוביל למהפך. בשנייה שיפסיד, הוא ייזרק לכלבים. הראשונים שיזנחו את הסירה הטובעת יהיו בוגי ולפיד. כל אחד יאסוף את חייליו ויחזור לכור מחצבתו הפוליטי. לפיד יחזור לפעול כיש עתיד, ויעלון ייקח את קופת המנדטים שעשה על גבו של גנץ ויפעל בכנסת כסיעת תל"ם. אם גנץ יוביל לניצחון, הוא ייטרף על ידי אנשי מפלגתו ואנשי רשימתו גם יחד.
מצבה של מפלגת חוסן תואם את מצבו האישי של גנץ כמנהיג: אם נתניהו יישאר בשלטון לאחר הבחירות - לא תהיה הצדקה לקיומה. אם נתניהו יודח - גם לא תהיה הצדקה לקיומה. חוסן לישראל הינה מפלגת בועה. היא תתפוגג כלעומת שנוצרה. ממש כמו קדימה.
לשלטון בחרתני
מפלגת קדימה המיטה עלינו את ההתנתקות. מי שהובילו אותה נעלמו מהמפה הפוליטית. מאריאל שרון ועד אחרונת המוהיקנים, ציפי לבני, שהייתה נאיבית דייה לנסות לייסד אידיאולוגיה של ממש ממפלגה שהוקמה על כרעי תרנגולת אידיאולוגיים ומטרתה הייתה אחת: לתפוס ברסן השלטון, ויהי מה.
דווקא ניסיונותיה הנואשים של לבני לייצר יש מאין קווי מתאר אידיאולוגיים, חושפים את מפלגת חוסן לישראל ואת רשימת גנץ במלוא מערומיה. גנץ מתיימר להוביל את המאבק למען הדמוקרטיה הישראלית. זו ממש בדיחה גרועה. דמוקרטיה מתחילה מהבית. גנץ, לפיד ויעלון ייסדו מפלגות לא דמוקרטיות בעליל. באף אחת מהרשימות הללו לא התנהל תהליך בחירות. יו"ר המפלגה, כאחרון הדיקטטורים, הוא זה שבחר את הרשימה והרכיב אותה.
נתניהו היה צריך להקיא דם בשביל לשריין את המקום ה־28 והמקום ה־41 ברשימת הליכוד. על שריון המקום ה־21 הוא ויתר למען שלום בית. רשימת גנץ מורכבת אך ורק משריונים. בהיעדר תהליך דמוקרטי פנימי, זה מבטיח רק דבר אחד: כולם יירו בתוך הטנק.
זה נכון שלגנץ עומד התירוץ הקלישאתי שהוא לא היה מספיק לקיים מערכת בחירות מסודרת במפלגתו, אבל ככה בדיוק מתחילה כל מפלגה שמבקשת להעניק ליו"ר כוח כמעט בלתי מוגבל. על נתניהו צוחקים שהוא נאבק נגד אישים ממפלגתו שצוברים כוח פוליטי ועלולים לסכן את מעמדו. במפלגות כמו יש עתיד (וישראל ביתנו) מצב כזה פשוט נמנע ונחסם מלכתחילה. תקנון המפלגה מעניק ליו"ר עוצמה שלטונית מוחלטת. "לשלטון בחרתני" זו כל חוקת יש עתיד על רגל אחת. דמוקרטיה? הרשו לי לגחך.
היחידה שהעזה בנאיביותה לקיים הליך דמוקרטי ולנפוח נשמה אידיאולוגית בבועה פוליטית הייתה לבני. בבחירות שקיימה בקדימה ניצח שאול מופז. לבני התקשתה לקבל את פסק דין הבוחר, פרשה והקימה את "התנועה". דמוקרטיה? הרשו לי לגחך.
כל מי שרוממות הדמוקרטיה הישראלית בגרונו צריך לדעת שדמוקרטיה מתחילה מהבית. במפלגות שבהן מתקיים תהליך דמוקרטי, שבהן היו"ר נבחר ואפשר להחליפו. לא ברוטציות אד־הוק בין אישים ששניהם לא נבחרו מעולם להוביל. הרשימה הדו־ראשית של גנץ מאתגרת את הבוחר הישראלי: האם הוא מספיק בוגר כדי להבין את הלוקש שמוכרים לו?
זו לא גדלות הנפש של גנץ ולא כוחו המופלא של לפיד בניהול משא ומתן פוליטי. זו עסקה כספית לכל דבר. לפיד מספק לגנץ מימון בחירות וקונה תמורתו אופציה להנחת ישבנו למשך שנה וחצי על כיסא ראש הממשלה. גנץ מקבל את הכסף הדרוש לו כדי לקיים מערכת בחירות מול ביבי ואת האופציה להניח את ישבנו למשך שנתיים וחצי על כיסא ראש הממשלה. כל אחד מהם לבדו אינו בעל מספיק משקל פוליטי כדי לנצח את נתניהו. כל אחד מהם מעדיף לשים חלק מישבנו על כיסא ראש הממשלה מאשר לא לשבת עליו לעולם. כל אחד מהם בטוח שהישבן שלו שווה יותר ושברגע שהוא ייגע בכיסא - עם ישראל ייפול לרגליו וישתחווה אפיים ארצה. הרשו לי לגחך.