בתוך חלק מעמי אני יושב, ובחלק הזה מייחלים להחלפת בנימין נתניהו. מציינים - ובצדק - שעוד יקים חלילה ממשלת "כהנא חי" שתעטוף אותו בחקיקה רטרואקטיבית שתעכב כל חקירה, ומשתוממים איך ייתכן שאפילו כאשר כל צמרת צה"ל פנתה נגדו, נותר שיעור התמיכה בו עקבי. אז הנה לנו סיפור לשבת, סיפור שהיה באמת ושמסביר, אולי, למה גם מי שמודעים לחסרונותיו של האיש מוכנים שיוסיף למשול כאן על פני "אסמול".
פחות משלושה חודשים נותרו עד לאירוויזיון - והנה יצאה בת קול שקוראת למתנדבים. על פי ההערכה, כ־20 אלף תיירים יגיעו לישראל לקראת האירוע, והמארגנים מבקשים מהציבור להתנדב כדי לסייע להם. שימוש במתנדבים באירועים כאלה הוא עניין נפוץ מסביב לעולם. כל מי שביקר באולימפיאדה או במונדיאל מכיר את התופעה: שורת המתנדבים פרושה לאורך כל שרשרת האירוח, משדה התעופה ועד לאצטדיונים. מה גורם להם לעמוד במשך שעות ארוכות על הרגליים תמורת בקבוק מים וסנדוויץ' בלבד? ובכן, בעיקר הרצון לארח, להציג לתיירים את פניה היפות של מדינתם, ביודעם כי במקום שבו מתחולל הקשר הישיר הזה, מסתיימות הדעות הקדומות.
אני מודה שלא ברור לי למה דרושים מתנדבים בסדר גודל כזה לאירוע שבסופו של דבר היקפו אינו יותר ממשחק כדורגל חשוב, רק שבעוד אני תוהה תהיות טכניות בעיקרן, יש מי שהגיב בשם האידיאלים. שמאלן מצוי מהזן התל אביבי־חמצמץ הגיב מיד בטוויטר ושאל מי אחראי לניצול הזה. בעצם הוא היה מפורש יותר: "עבדות וניצול" הוא קרא לזה.
אפשר להתווכח על העובדות, כלומר על העבדות, והרי קריאה למתנדבים שיתגייסו מרצונם החופשי היא אולי ההפך הגמור מעבדות - אבל לפעמים אין טעם אפילו לנסות להסביר. בלי להכיר את האיש, אלא דרך ציוציו החמצמצים, אני יכול להניח שמדובר במי שכאשר פונים אליו בבקשה לתרומה או לצדקה מעקם את האף - אבל לא חלילה מקמצנות - אלא מתוך אידיאל נשגב: "זה תפקיד הממשלה" יאמר, כאילו לממשלה (שמזניחה כהוגן, למען הסר ספק) יש איזו עקומת למידה שבמסגרתה אם לא נתרום לעמותות שונות היא לא תוכל לשאת יותר את הוואקום.
גם השמאלן החמצמץ־מריר יודע שזה לא כך. הוא יודע שאי־מתן תרומה פירושו שמשפחה כלשהי תשב אל שולחן ריק בערב החג, אבל הוא לא נותן לעצמו להתרכך. אידיאליסט.
יש מקומות שבהם הוא כן מגלה רכות, כך למשל בהחלטתו לא להצביע הפעם לרשימה הערבית. במשך שנים הוא הצביע חד"ש מחמת היותו שמאלני על גבול הקומוניזם, כמו שרק מי שחי עד גיל 45 על חשבון הוריו (ואז ירש אותם) יכול להיות. הוא היה גאה מאוד בהצבעה שלו, כמעט כמו שהוא גאה בארוחות השחיתות רוויות האלכוהול שהוא עורך בביתו בערב יום הכיפורים, כולל מוזיקה בדציבלים גבוהים. מה יש? מדינה חופשית, לא? רק שמאז שהחברים הקומוניסטים שלו חברו לפלג הצפוני של חמאס, הוא השתכנע להצביע מרצ, אף שבכינוסים שלהם שרים את "התקווה", כולל המילים הנוראיות "נפש יהודי הומייה" שכאילו נכתבו על ידי גבלס.
אולי יבוא יום וילמד שלא להתנדב לעולם (סליחה, פעם אחת הוא התנדב בעמותה של איזו חברה שמארגנת חוגים לילדי מהגרים בשכונת שפירא. הוא הלך רק פעמיים לפני שנמאס לו, אבל העיקר הוא שיש לו עכשיו תמונה קטנה וממוסגרת על שולחן העבודה שלו שבה הוא נראה משתעשע עם ילדה אריתריאית) פירושו להיות חרא של בן אדם; שלא לתרום מדי פעם לצדקה פירושו שאתה קמצן; שאין דבר יותר פרובינציאלי מהרצון להיות קוסמופוליטי בכוח; ושעץ כריסמס קטן במקום חנוכייה הוא פי אלף יותר עלוב מדגל ארצות הברית על הונדה סיוויק עם תאורה תחתית של ניאון בצבע סגול של ערס בת־ימי ביום העצמאות.
למען הסר ספק, לא כולם בשמאל הם כאלה. גדלתי בקרבם עוד כשהיו עמוד השדרה של החברה בישראל. בנו את המדינה ביום ושמרו עליה בלילה, ניסו לברוא ישראליות תחת יהדות מתוך התנערות מחיי הגולה, אבל לרגע לא מניכור לרוח היהודית. אלה רק בני הדור השני והשלישי שאשכנזיותם אומנותם, שהתגלגלו כל כך רחוק מהעץ ועמדו בשמש עד שנרקבו.
הוא, שעבד במשך שנים רק למראית עין, יתגולל חופשי על הפרזיט הקטן לבית נתניהו, והוא צודק: זה באמת מעצבן לראות מישהו שלא העביר נייר מצד אחד של השולחן לצד השני שלו משמיע הגות פוליטית ילדותית ובטוח שהוא נסיך. רק שבהקשר הזה של "הולך ופוחת הדור" - מעניין מה היה חושב סבא שלו, ההוא שהגיע לארץ לא ידועה כדי לבנות בה מקלט לעם היהודי על הנכד החמצמץ שלו, הנכד שהדבר היחיד שהצליח להעביר אליו בירושה הוא דרכון פולני.