יום האישה הבינלאומי תמיד גורם לי לתחושות אמביוולנטיות, כי יש בו הרבה פרדוקסים. אז הנה אזהרה מראש: גם במאמר הזה יהיו לא מעט סתירות. 

1. מצד אחד, ודאי שחורה שנשים מרוויחות בממוצע 30% פחות מגברים. ברור שזה לא צריך להיות כך. מצד שני, מנתוני הלמ"ס עולה ש־90% מהנשים המועסקות מרוצות מעבודתן, ו־56% מהנשים מרוצות מהכנסתן. אז איך הנתונים האלה מסתדרים? אולי זה קשור לכך ששיעור הנשים שעובדות במשרה מלאה נמוך מ־70%, ושיעור הגברים שמועסקים במשרה מלאה מגיע ל־87%, שהוא שיעור תעסוקה דומה לזה שקיים אצל אמהות חד־הוריות. כך שלצד הזעם, חייבים לראות בהפרשי המספרים האלו גם את הבחירה האישית - לא מעט נשים בוחרות שלא לעבוד.
 

לכאורה מדובר בפריבילגיה, אבל אישה שבוחרת לא לעבוד בוחרת במקביל לעכב את ההתפתחות שלה, את ההתחשלות שלה, ולרוב גם בוחרת בלי משים להרגיש פחות משמעותית בעולם. עבודה היא לא רק עול פרנסה אלא גם חופש ומימוש עצמי, ובגדול - קצת קשה לומר שלהימנע מעבודה זה באמת נטו פריבילגיה. כך שכדי לשנות מציאות אי אפשר רק להעמיד במקום את המעסיקים, כי זה רק צד אחד של המשוואה. צריך במקביל גם לשנות את התפיסות בקרב חלק לא קטן מהנשים. 

2. מצד אחד, מרבית הסטודנטים הם סטודנטיות (59%). גם באוניברסיטאות (54.5%), גם במכללות (58.3%), גם בתואר ראשון (58.4%), גם בתואר שני (62.2%), גם בתואר שלישי (52.8%), וגם בלימודי תעודה (74.3%). מצד שני, לראש הפירמידה מגיעות רק נשים מעטות, וגם ב־2019 צריך להילחם על מקומן. אז כן, חשוב להילחם על ייצוג נשי הולם בדירקטוריונים ובמעוזי גבריות אחרים. 
 

אבל כששומעים על הדרך שבה דוחפים איזו אישה או שתיים לרשימה לכנסת כדי לסתום את הפה למקטרגים, זה משפיל. כשבוחרים "איזו אישה" מתוך כורח, במקום לדבר על אישה מסוימת שאין טובה ממנה לתפקיד, אין בזה שום דבר מעצים, וזה אפילו מזיק. אם נשים בינוניות מתברגות למקומות גבוהים לא בזכות כישוריהן, הביצועים שלהן לא יהיו מדהימים, וזה לא בהכרח יקדם את המגדר. הייתה מי שאמרה שתשמח כשנשים בינוניות יקבלו תפקידים שמקבלים היום רק גברים בינוניים, וזה נכון. אבל זה לא אומר שצריך לשאוף מראש לבינוניות, והשיח על מספר הנשים במקום על איכותן הוא קלוקל. לא צריך לשבץ נשים בתפקידים בכירים עבור הנראות, אלא כי הן טובות, חכמות, חרוצות ומוצלחות.


3. את הקרבות הפמיניסטיים לקידום נשים כנבחרות ציבור מזהמת לא אחת הטיה פוליטית. לא הגיוני לשייך פמיניזם לזרם מסוים. יש לקדם אותו כערך שחשוב למרבית העם. למה? כי זו האמת. לכן מקומם שדווקא שתי הנשים הכי חזקות בנוף הפוליטי של היום זוכות למעט מאוד פרגון פמיניסטי. פמיניזם אמיתי צריך לקדם את כל הנשים, ולא ברור למה סתיו שפיר ומרב מיכאלי מקבלות הרבה יותר רוח גבית נשית מאשר איילת שקד ואלונה ברקת. שתיהן נשים רציניות, חכמות ורבות הישגים, שזוכות להתעלמות פמיניסטית רק משום שהן משתייכות לצד הלא נכון של המפה.

4. גם השיח על "כוח נשי" הוא זר בעיני לא מעט נשים, בעיקר נשים חזקות שאינן מרגישות שהן זקוקות לקבוצה מגדרית ענקית כדי להצליח. יש משהו בדרך שבה אנחנו מדברים על נשים מתוך מטרה להעצים ולחזק אותן, שדווקא מקבע אותן בתפיסה כיצורים שזקוקים ליותר עזרה, ככאלה ש"לא יכולות לבד". 
 

נשים הן לא מיעוט. מסורתית הן נחשבו לחלשות מגברים, אבל היום הפיזור שלהן על רצף החולשה הוא עצום. בקצהו האחד נמצאות נשים שנמסרות כרכוש מאב לבעל, נטולות כל זכויות. בקצה השני של הרצף נמצאות אנגלה מרקל, תרזה מיי, ג׳יי.קיי רולינג, ננסי פלוסי, אופרה, כריסטין לגארד. באמצע יש המון גוונים - חלק מהנשים בעולם באמת זקוקות באופן נואש לעזרה כקבוצה נחשלת, וחלק לא זקוקות לשום כוח נשי של קבוצת מעודדות כדי להגיע הכי רחוק שאפשר.

5. יום האישה ישיג את מטרתו כשמרבית הנשים בעולם יכירו בכוח האינדיבידואלי שלהן כאדם, ולא בחולשותיהן כקבוצה. תקרת הזכוכית היא לא רק חיצונית, ואסור להתקבע בתפיסה שתמיד מאשימה גורם חיצוני באי־הצלחה. לא כל דבר רע שקורה לאישה הוא בעיה מגדרית, ואפליה אינה בהכרח הסיבה מאחורי כל סיפור על אישה שלא זכתה באיזשהו תפקיד. לכל אדם יש מכשולים פנימיים רבים, וכדי להתגבר עליהם חשוב לזהות אותם במדויק.
 

אז כן, צריך להמשיך בחקיקה שמאפשרת חופשת לידה לאבות והתאמת שעות מערכת החינוך לשעות העבודה. אבל במקביל, כדאי תמיד לזכור שהבעיה עם יום האישה היא ההנחה הסמויה שנשים הן חלשות. אישה שתופסת את עצמה כחלשה אכן זקוקה לכוח הקבוצה, כי היא מאמינה שאחרת היא לא תוכל להגיע לשום דבר. אבל אישה שתופסת את עצמה כחזקה מגיעה בדיוק לאן שהיא מכוונת, ובאופן פרדוקסלי - היא גם מתעסקת מעט מאוד בכל הנושא הזה שנקרא "מגדר".

פוסלים במומם

עצוב שהפסילות מריצה לכנסת, שאמורות להגן על המדינה ועל אזרחיה, הפכו גם הן לחלק מהתעמולה. נראה שחברי ועדת הפסילות סומכים על בג"ץ שיעשה את העבודה השחורה של הצדק ומסירים אחריות מעצמם. לו היו אחראיים ובעלי יושרה, חברי הוועדה היו פוסלים לא רק את בל"ד־רע"ם, אלא גם את בן גביר ואת עוצמה יהודית כולה. הגיע הזמן להפסיק להיתמם. מדובר בשתי מפלגות שמוכיחות שהן יודעות לנסח מצע שאיכשהו יעבור את המבחן המשפטי, אבל במעשי אנשיהן - הן לא עוברות אותו.
 

בן גביר התלונן על כך שההתבטאויות הגזעניות מעוררות החלחלה שלו הוצאו מהקשרן. טוב לדעת שאצל מרבית נבחרי הציבור אין "התבטאויות חלקיות" שכאלה, כי כך זה צריך להיות. באותה נשימה, לשמוע את זחאלקה מבל"ד מדבר על "הומניזם" לאחר שבזה אחר זה הוכיחו חברי מפלגתו שהם עוברים על החוק ופועלים נגד המדינה, זו בדיחה. מקומן של בל"ד וגם של עוצמה יהודית אינו בכנסת, ומביש שהוועדה לא מסוגלת ליצור איזון ולפסול קיצוניים שנמצאים מעבר לגבול בשני הצדדים. עוד יותר מביש שזה נעשה בעבור הון פוליטי, שלא לומר בעבור פרוטה פוליטית - שכן מה זה אם לא עוד טיפת תעמולה חסרת משמעות בתוך הים. 


מביש גם שכל ההזויים הללו קיבלו השבוע בימה נרחבת באמצעי התקשורת. זה לא חופש הביטוי, כי אם מתן בימה ענקית לשוליים בשם הרייטינג. האם המסר הסמוי הוא שמשתלם להיות קיצוני? 

tguvot@maariv.co.il