״זאת הייתה השיחה האסונית ביותר שהייתה לי אי פעם עם עיתונאי״, כתב הנרי קיסינג׳ר בזיכרונותיו. המראיינת היתה אוריאנה פלאצ׳י, השנה 1972. קיסינג׳ר לא נזהר בלשונו.

הוא תיאר את עצמו כקאובוי הרוכב לבד לתוך העיירה, דימוי שלא נשא חן בעיני הבוס, הנשיא ריצ׳רד ניקסון. הראיון נקטע באמצעו, כאשר קיסינג׳ר נקרא לצאת עם הנשיא.

הוא העביר לפלאצ׳י מסר: נוכל להשלים את הראיון בעוד כמה שבועות. היא החליטה לא לחכות. דעתה על קיסינג’ר כבר הייתה מגובשת: “תשובות מתחמקות, הצהרות מעורפלות, שתיקות מעצבנות”.

בני גנץ איננו קיסינג׳ר. הוא לא להטוטן של מילים, ולא אקרובט של תמרונים פוליטיים. אבל מי שצפה בו אתמול לא יכול היה שלא לתהות האם גם צופיו כבר גיבשו את דעתם.

מה למדו מגנץ אתמול שלא ידעו שלשום? לא הרבה. הוא מעדיף שיחה על צוללות על פני שיחה על טלפונים. מובן. הוא מתעקש לשמור על פרטיותו. גם זה מובן. הוא אומר: “סוגיית הטלפון שלי איננה מטרידה אותי”. לזה קשה להאמין.

גנץ אומנם מעיד על עצמו שאיננו משקר, אבל השבוע נתפס לא לגמרי מדייק – וזו הגדרה מנומסת – בהכחשתו את האפשרות שייכנס לממשלה נתניהו.

קשה לבוא בטענות לגנץ על כך שאיננו מפרט מה יעשה כאשר ייבחר לראש ממשלה. קשה לבוא בטענות על כך שהבטחותיו מעורפלות. הוא יחזיר את ההרתעה, ולא יעלה מסים, ולא יקצץ, וישפר את התחבורה ואת הבריאות, ויעודד מנועי צמיחה. אפשר לשמוע הבטחות דומות גם מנתניהו. אפשר לקנות את הסחורה המשומשת הזאת מכל פוליטיקאי בכל מדינה בכל ערב בחירות. עם הסחורה הזאת קשה לנצח ראש ממשלה מיומן.

קשה לבוא בטענות לגנץ גם על המהפך המהיר שעשה ביחסו לאפשרות של ממשלת אחדות. הוא רוצה 40 מנדטים, לא פחות, חזר והדגיש בשלל ראיונותיו. זה איננו מסר שמכוון למצביעי הימין, שמעולם לא ערקו כמובטח. זה מסר שמכוון למצביעים שמשמאל לגנץ, למצביעי העבודה, למצביעי מרצ. אם אתם רציניים בכוונתכם להחליף את השלטון, רמז להם אתמול, תצטרכו להחזיר לי את המנדטים שלקחתם. תצטרכו להגדיל מחדש את הפער בין כחול לבן לבין הליכוד. ועל הדרך, תצטרכו גם לבלוע מנה גדושה של צפרדעים. אולי 40. צפרדע: קואליציה עם החרדים, צפרדע: הסתייגות מתמיכת הערבים, צפרדע: טלפונים לליכוד, צפרדע: אפשרות לחבירה עם בנט ושקד.

גנץ נעתר אתמול לראיונות בגלל המשבר שמפלגתו נקלעה אליו. אם היה חזק, בדרך לניצחון, הוא היה ממשיך לשתוק. האם הצליח או נכשל אתמול בניסיונו להציל את הצוללת שלו? הוא לא טעה, לא התבלבל, נראה, כמו תמיד, סימפטי. אבל את התשובה לשאלה אם השיג את המטרה נדע רק עוד יומיים־שלושה. אולי המגמה בסקרים תתהפך, ואפשר יהיה לדבר על הצלחה. על התאוששות. אולי המגמה לא תתהפך – ואז אפשר לסיים את הראיון. ולוותר על השלמתו בעוד חודש.