בשבת חגגנו את יום הולדתה ה־90 של אמי. 90 שנים על פני הכדור הזה הן חתיכת ציון דרך, אף שבמשפחה של אמי לא נהוג לעשות מזה עניין גדול - היא הרביעית מבין אחיה ואחיותיה שצולחת את הגיל הזה, אולי בזכות ערבוב הגנים מצד סבי וסבתי - הוא ספרדי והיא אשכנזייה, עניין לא מאוד נפוץ אי־שם לפני כמעט מאה שנים.
 

החגיגות היו צנועות יחסית: הוזמנו רק האחים וילדיהם, וכשאני אומר "ילדיהם", אני מתכוון לאנשים שרובם כבר בגילי 55־70 (למעט שני בני דודים שגם הם חצו כבר את גיל 40. הרי שאני, שביום בהיר יכול לראות אי־שם את גיל 50 המתקרב, נחשב לאחד הצעירים שבחבורה). גם כך, בפורמט "הצנוע" מנינו קרוב ל־70 מסובים, כשאת התפאורה הילדותית והחיונית כל כך למפגשים שכאלה מספק דור הנינים. 
 

אמי היא החמישית מבין עשרה אחים, וכשמוסיפים לכך את העובדה שלאבי המנוח, אף הוא יליד הארץ, היו שבעה אחים ואחיות, מבינים איך גם חגיגה "צנועה" יחסית במושגים שלנו הופכת למפגש של עשרות אנשים. 
 

חלק מהחוגגים חצו כבר את גיל 90, חלקם עוד שועטים קדימה כצעירים, אחרים נתמכים על ידי ילדיהם בדרך אל הבופה - מחזה די טבעי, אבל גם כזה שמעורר בי בכל פעם פליאה מחדש: אלה האנשים שהרימו אותי בחיבה על ידיהם אי־שם לפני יותר מארבעה עשורים. ומילא אותי, אלה אנשים שחלקם נשאו על כתפיהם מעפילים, חרשו ביום את השדות שעליהם הגנו בלילה, הניחו אבן על אבן ויצקו את היסודות למפעל הציוני. אני מקפיד לציין זאת, כי במסגרת פסטיבל ההכאה על חטא של בני ונכדי דור המייסדים, נדמה שנשכח מלב הפלא הזה. 
 

הדור הזה, שנכדיו מוצאים את עצמם לעתים קרובות מדי על ספסל הנאשמים של מדינה שמתחשבנת עם שנותיה הראשונות (לפעמים מתוך כאב אמיתי, אך לעתים קרובות מדי מתוך ניצול ציני ופוליטי של אותו כאב). הדור הזה, שבנה את מדינת ישראל במו ידיו, טעה כמעט על כל צעד ושעל, אבל הצליח לבנות פה את הבסיס שעליו יכולים בני הדור השני והשלישי להתחשבן עם עברם. גם אם החשבון שמוגש להם הוא נכון וצודק, הרי שמן הראוי לזכור שהוא מתאפשר רק מפני שמפעל חייהם־חיינו, הצליח בגדול.
 

ומהתמונה הגדולה לתמונה הפרטית שלי עם אמי: אני שחתרתי החוצה כבר בחודש השמיני, רק כדי להספיק לתפוס את החודש האחרון של הסיקסטיז, הייתי בן זקונים קלאסי: מושקע ומפונק (בסטנדרטים של הימים ההם, כן? כשאני רואה היום איך הורים מוכי רגשות אשם מתבטלים כליל בפני ילדיהם, פתאום החינוך שלי נראה כמעט ספרטני), כזה שעליו ניסתה אמא ליישם ניסיון שרכשה בעשרות שנות הורות שקדמו לי. 
 

האם זה הצליח לה? לפחות מבחינת ההרגשה שלי כן. הידיעה שיש עבורי בעולם הזה מקום שתמיד יהיה חם ואוהב, היא שאפשרה לי לקחת את חיי אל הקצוות שנגעתי בהם. ואם נכונה האמרה שלפיה להתבגר פירושו שלעולם לא תוכל לשוב הביתה, הרי שהידיעה שתמיד יהיה לי בית לשוב אליו, עוד לפני שהקמתי אחד משלי, אפשרה לי להישאר סקרן כילד, הכוח המניע של חיי.

###

בחזרה לחגיגה של אמא: במזנון הלכנו על קייטרינג חלבי. קצת דגים, כמה פשטידות, הרבה סלטים, ממילא כמעט אף אחד מהאורחים כבר לא בגיל שמאפשר לתקוע סטייקים. קצת מצחיק להיזכר, אבל אמי הפכה לצמחונית בגללי: בילדותי נמנעתי מבשר מטעמי מצפון. בין פשטידה לסלט דאגתי לעבור בין כולם עם בקבוקים של יין כדי לרומם עוד יותר את מצב הרוח. למרבה המזל אפילו הקשישים יודעים שכוס יין אחת עם האוכל היא סגולה לבריאות טובה, אף שלדעתי האנרגיה שלהם נובעת מהמחשבה שמי יודע עוד כמה מפגשים כאלה יזמנו להם השנים הבאות - הלך רוח שדי בו כדי לנסוך באנשים מבוגרים מאוד אנרגיות של מתבגרים.
 

בין העיקריות לקינוחים הגיעה התוכנית האומנותית: ברכות הוקראו, שמות של רבים וטובים שאינם כבר עמנו הוזכרו, תמונות - מכאלה בשחור־ לבן של אמי בנעוריה ועד לעדכניות עם ניניה - הוקרנו במצגת (מישהו בכלל זוכר איך חגגו אירועים משפחתיים לפני עידן הפאוור פוינט?!). 
 

אמא מצדה התרגשה מאוד, אפילו הזילה דמעה, לא עניין של מה בכך אצל מי שראתה כבר הכל והפטירה: "שום הון שבעולם ושום נדל"ן לא יכול לקנות רגעים שכאלה", משפט מרגש שהעיר בי מיד את האשכנזי המדוכא שבי. חיבקתי אותה בחום ולחשתי על אוזנה: "את צודקת, אמא, אבל בכל זאת לא היינו כועסים אם היית משקיעה קצת בנדל"ן".