יומיים לפני פורים החלטתי שאני לא מוותרת, אף על פי שבכל שנה אני אומרת לעצמי "די, את מבוגרת מדי בשביל זה". משהו באווירת החג, בילדים המחופשים ובריחות של אוזני המן מהמאפייה תחת ביתי, זורק אותי אל הכספומט להוציא כמה שקלים ומשם אל חנות התחפושות הקרובה ביותר. כל חיי התחפשתי לגברים. שמלות, גרבונים, איפור מוגזם וכתר פלסטיק על הראש לא עשו לי את זה.

הגיבורים - הם אלה שמשכו אותי וכמותם רציתי להיות. זה התחיל בג'וקר חייכן שתפרה לי אמי בגיל 3, אחר כך קאובוי, פאנקיסט, אסיר נמלט, פאוור ריינג'ר, דגל ישראל וקזבלן! כן, התחפשתי ליוסף סימנטוב, קזבלן, ואפילו אימצתי את המבטא שלו ליום–יומיים. מאז הגיע בעלי אל חיי הבנתי שלא אוכל לתפוס את הדמות הגברית יותר ונתתי לו את מקומו. שלוש פעמים טלפנתי אליו עד שענה לי בצהרי יום שלישי. "מרסל, אני קושר ספינה, מה כל כך דחוף?", שאל.

"למה מתחשק לך שנתחפש?", השבתי בשאלה.

"חשבתי שהשנה החלטת שלא נתחפש".

"שיניתי את דעתי, אנחנו מוזמנים לשתי מסיבות, איך נלך עם בגדי יומיום?".

צופר ספינה רועם נשמע ברקע, בדרך כלל הסימן שלי לנתק את השיחה ולשחרר אותו אל עבודתו. כך עשיתי, לא לפני שהזהיר אותי לא להשקיע המון כסף ושהמכנסיים לא יהיו צמודים לו מדי.

בעת האחרונה השלתי ממשקלי קרוב ל–30 ק"ג, ובכל זאת, עצוב לי כל כך לכתוב, לא הצלחתי למצוא לעצמי תחפושת ראויה. המידה הגדולה ביותר הייתה לארג' וגם היא הייתה מוגבלת בבד: אם החזה לא חשוף אז הרגליים חשופות, ואם הרגליים כבר חשופות אז נקצר עוד קצת - גם מפשעות נחשבות רגליים. מצאתי עצמי משוטטת על אלנבי–קינג ג'ורג' ומשם לנחלת בנימין, רק כדי למצוא תחפושת משותפת שתתאים לי ולהוא שאיתי. קצת לפני שירד הערב, באחת מסמטאותיה של פלורנטין, כשבידי האחת בקבוק מים ובידי השנייה צבעי איפור זולים, כי כבר התפשרתי על שפם נמר וחולצה תואמת, קלטתי גבר ואישה בשנות ה–60 או ה–70 לחייהם, מחופשים לפיראט ופיראטית ועומדים בחזית חנות קטנה, כמעט נסתרת, ומחכים. מעליהם שלט ישן "מתפרה" ולצדו, לכבוד פורים, הדביקו נייר ועליו בכתב יד לא מהוקצע "תחפושות לפורים!". הם חייכו אלי וחיממו לי את הלב. אחרי כל האנשים המזיעים, הצעקות, התורים הארוכים והמחירים המופקעים של תל אביב המגעילה, נראו השניים כמנצחים על רפסודה קטנה משלהם, לא חלק מהפסטיבל הגדול. חייכתי אליהם חזרה והושטתי ידי לתפוס מונית על אף הכביש הריק. "חג שמח", בירך אותי הגבר, "אני לא יודע איך אומרים את זה בשפת הפיראטים".

"אני בטוחה שאותו הדבר", השבתי לו, והאישה חייכה ובחנה אותי מכף רגל ועד ראש. "יש לך כבר תחפושת?", שאלה. "אתחפש לנמר, קניתי איפור ושני זנבות". "שניים? זה נמר מוטציה?", שאל הגבר, האישה צחקה. אני אוהבת לראות זוגות כאלו, שגם שנים אחרי, עדיין משתעשעים האחד מהשני. "אחד לבעלי", הסברתי את עצמי.

מונית ישנה עצרה לידי. "לאן את צריכה?", שאל הנהג. "חכי", אמרה האישה, "יש לנו משהו בשבילך", ונכנסה אל החנות. לא יודעת איך ידעה שאחכה ולא אעלה למונית, אבל כך היה.

***

אחרי שהתנצלתי בפני הנהג המצקצק, נכנסתי אל החנות. היא לא הייתה שונה במיוחד. מאידך, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ביקרתי במתפרה. בעולם הווירטואלי, הכל ניתן להחלפה ובטוח שתמצא אותו גם בזול יותר. על אחד מגלילי הבדים הארוכים נחה תמונה קטנה שניבט ממנה גבר שהיה מוכר לי עד מאוד, חתיך כזה, מהתקופה שלא היה צריך לעשות הרבה כדי להיות חתיך. "אני מכירה אותו", התקרבתי אל התמונה. "אורי זוהר", ענה לי הגבר, "אשתי הייתה מאוהבת בו, פעם הגיע הנה למדוד חליפה לאחד מהסרטים שלו - אז הרשיתי לה להצטלם איתו ולתלות ובתנאי שלא תברח לי".

"נו? וברחה בסוף?", שאלתי.

"כן, אבל תפס אותי עוד לפני הדלת", ענתה האישה וניגשה אלי. על בגדַי הלבישה חולצה עם פסים אדומים ולבנים, למותנַי קשרה סרט אדום, ועל ראשי הניחה כובע מפואר, של פיראטית סקסית. אחר כך העמידה אותי מול הראי ונעמדה מאחורי, מפזרת את שערי וצוחקת. "נו? מה היה לך לחפש כל כך הרבה? שימי עם זה גרביון ואת יפהפייה".

"ובעלי?", הבטתי עליה מבעד הראי, "גם לו אין תחפושת". החברות של שני החייטים הללו השפיעה גם עלי, באותו הרגע הרגשתי - תמות נפשי עם פלשתים, אני את בעלי לא מפקירה. "באיזו מידה הוא?", שאלה והביטה בי, "דומה לך?".

"בדיוק ההפך", צחקתי "הוא רזה".

"העיקר שהלב אותו הלב", אמר האיש והגיש לי מכנסיים עם פסים שחורים ואדומים, חולצה הנקשרת עם שרוך ארוך, סרט אדום לראש ואפילו חרב אחת, מפלסטיק, אבל מושחזת כהוגן.

"הצלתם אותנו", לחשתי והמשכתי להביט בראי, לא ידעתי כמה יעלה לי התענוג, אבל הרגע ההוא שבו היא הניחה ידיה על כתפַי והוא הביט בשתינו וצחק, הרגע ההוא שבו הרגשתי ילדה לכמה דקות, בת חסות, נאהבת, מוצלת ומגוננת בידי שני אלו, היה שווה לי כל סכום שהיו מבקשים, והם אכן ביקשו. "200 לשתי התחפושות, זה בסדר לך?", שאלו. לא עניתי, שלפתי את השטר והנחתי בידם, במושגים של תל אביב זה גרוש וחצי, ובינינו - ויכעס עלי רואה החשבון שלי אם יקרא זאת עכשיו - גם לו היו מבקשים כפול, סביר שהייתי נותנת בלי שמץ של עמידה על המיקח. כשנפרדתי מהם ונכנסתי למונית שהפעם הזמנתי מראש, שאלתי את האישה, "נו? ואורי זוהר? יצא לך לפגוש אותו מאז?".

"תסתכלי מה יש לי", הביטה על האיש שאיתה, "בנעורים העיניים זזות מהר, מביטים על כל מה שעובר, כשבאה הזקנה העיניים מתעייפות, אז מביטים על איפה שיש אהבה ובית".

הפעם הגבר שתק, ואל מול משפט כזה, מי באמת ידבר?

***

בדרך אל מסיבת הפורים הראשונה, אי–שם בשדה אליהו, כשאני ואהובי מחופשים לפיראטים היפים ביותר שיכולנו להיות, טיילתי קצת ברחבי הפייסבוק. עיני צדו מודעה של בחור הנוסע לאותה המסיבה שאנו נוסעים אליה ומבקש טרמפ. מכיוון שאנחנו פיראטים מהצד הטוב של הים, שלחתי לו הודעה: "בדרך השלום עוד רבע שעה?".

"אהיה שם!", ענה לי מיד חזרה. כשנכנס אל האוטו, גדול, לבוש בבגדי בישוף ובידו קטורת, חייכתי, זה בחור משקיען. עם הנסיעה עלתה סקרנותי, וכמו כל אדם כותב שאלתי על חייו, עד שבעלי נגע קצת ברגלי ברומזו "די, זה מביך". אבל המשכתי, כי קיבלתי מענה. ומה מתברר? מאחורי שני הפיראטים בתחפושת נוצרית למהדרין ישב חגי קליין. ומי הוא? האיש, העלם, הנער - הוא בן 34 אז אתם תקבעו - שבזמן הפיגוע הרצחני בשרונה, שבו נרצחו מהירי ארבעה בני אדם, הוא היה האיש עם החולצה הכחולה, שהרים כיסא בידו ורץ אל עבר המחבל כדי להכניע אותו. בדרך, מבלי שידע שיש עוד מחבל, עבר בקו ירי ונפצע קשה עד מאוד. כשפקח את עיניו לאחר ניתוחים והרדמה ממושכת קיבל את עיטור האומץ ממשטרת ישראל. "היית עושה זאת שוב?", שאלתי כשחנינו את הרכב, "זו שאלה קשה", נע במקומו.

"ובכל זאת?", הקשתי.

"ללא ספק", ענה. את שאר הערב בילינו אני, הוא ובעלי יחד במסיבה ההיא, שני פיראטים וגיבור אמיתי אחד.

הבוקר הוצאתי את התחפושות ממכונת הכביסה, הכנסתי אותן אל המייבש, גיהצתי בעדינות, קיפלתי והכנסתי לתוך שקית. בדרך לפגישה בתל אביב עצרתי במתפרה ההיא בפלורנטין. היא הייתה נעולה, הנחתי את השקית עם התחפושות על יד הדלת והלכתי משם. גם כך לא אתחפש שוב לפיראטית, אז למה שלא ימכרו שוב את התחפושת? מי יודע? אולי בכסף יקנו יין, דגים טובים משוק לוינסקי ויישבו יחד בביתם, יצפו ב"מציצים" ויצחקו לנעוריהם ולזיכרונות תמימים של פעם, זיכרונות של גיבורים.