גם אחרי ההתנתקות החד־צדדית, גם אחרי כ־14 שנות טרור והתפרעות, גם אחרי שנה של צעדות שיבה, עדיין רבים אצלנו חיים באשליות ומחפשים פתרונות קסם לעזה. פוליטיקאים מהשמאל מנצלים את המצב לתעמולת בחירות, תולים את אשמת המצור והיעדר הפתרון בממשלת ישראל. 
 

מדובר באותם חוגים שב־2005 צידדו בניסוי המעבדתי שביצע שרון ב־8,000 מתיישבים – עקירת גוש קטיף ונסיגה חד־צדדית לקווי 67' – ו”שלום על ישראל ועזה”. לא רק שלא נפתרה שום בעיה בדרום הפרוע, אלא שהמצב מחמיר משבוע לשבוע. האחריות לכל מה שקורה מאז ברצועה היא על ישראל, אומרים אלה שעודדו את ההתנתקות והבטיחו לפחדני השלום שקט ושלווה.
 

הם מדברים על הבעיה העזתית החמורה בסיסמאות של מקל וגזר. מצד אחד, המקל: להגיב לחמאס בעת שיתחיל סבב חדש של תוקפנות; ומצד שני, הגזר: להקל על תושבי עזה במצוקתם הכלכלית. מדובר בתמימות ובורות באשר לכוונותיו של השכן ה”נצור” בין הים לבין העוטף. 
 

עדיין לא הפנמנו שמקור הסכסוך הוא בהבדלי תרבות כרחוק מזרח ממערב. צד אחד מוכן להרעיב את בני עמו, להתגרות שוב ושוב ב”כובש”, לירות ללא הבחנה, תוך נכונות לספוג מהלומות קשות ועוד להתפאר בניצחון. ישראל מגיבה להתגרויות בה באמצעות נוהל "הקש בגג", חוששת מקורבנות שווא, והגם שהדבר ביכולתה - אינה שמה קץ לבעיה המחריפה. האיפוק מתפרש אצל חמאס כחולשה. 

גדי ירקוני. צילום: יוסי אלוני גדי ירקוני. צילום: יוסי אלוני

 

ההבדל בין הישראלים לבין העזתים מתבטא למשל בשוני המנטלי בין שני אישים, אסמאעיל הנייה וגדי ירקוני. הראשון, מראשי החמאס; השני, ראש מועצת אזורית אשכול, קטוע רגליים מירי פצצת מרגמה בצוק איתן. הראשון, עיסוקו בטרור ובהסתה. הוא חולם להבעיר את ישראל כולה, לופת את נתיניו בצווארם, משית עליהם חיי עוני ומצוקה, מדכא באכזריות כל ניסיון להפגין נגד המצב הקשה. השני עומד בראש חבל פורח, קיבוצים ומושבים, אוהב אדם, שואף לדו־קיום עם השכנים, מבקש לסייע לרווחתם בדיוק כמו לאחיו באזור אשכול.
 

עזה החמאסית מתנהלת על פי דפוס אסלאמי ההפוך ב־180 מעלות מזה של מרבית בני התרבות. הם בזים לכללי המשחק שלנו, לנכונותנו לקנות שקט בהקלות ובכסף או להפעיל כוח מוגבל. רכרוכיים אנו בעיניהם, כובשים, בנים חורגים באזור שבו הכוחנות שלטת ואין ערך לחיי אדם. הבלונים שלנו אינם הבלונים שלהם.

מחלום למציאות

אנו סבורים בטעות שאם ייטב לעזתים מבחינה כלכלית, הם ימשכו ידם מעיסוקי טרור ולא ירוצו ברבבותיהם אל הגדר. מאז 2005 סברנו, לפחות חלקנו, כי מעתה הם ייקחו גורלם בידיהם ויתחילו לבנות ולהיבנות, לפתח עצמם כחברה נורמלית. נאפשר להם לעבוד בישראל ונקבל שכן נוח ומרוצה. במציאות העגומה קורה ההפך. מחלום של עזה סינגפורית הגענו למציאות של עזה סומלית: עזה שטובלת במדמנה וברצחנות, כי זו התרבות השלטת בה. 
 

בלית ברירה מתנהלים בתיווך מצרי ניסיונות להשיג רגיעה. אין זו אלא קניית שקט זמנית. אפילו הונאה עצמית מצדנו. שוב ושוב מפתיעים חמאס ושאר ארגוני הטרור בגלי איומים את התוקפן הישראלי, לקול תשואות תומכיהם באיחוד האירופי. אילו הייתה עזה קרובה בתרבותה אלינו, ולו במקצת, היא הייתה עסוקה כל העת בהתחמשות ותוקפנות? האם לא ברור שאילו הייתה שוררת אצלם תרבות אחרת, ללא שנאה וקנאה, אזור הדרום היה נראה אחרת לגמרי, לטובת שני העמים?
 

ולכן גם אחרי 14 שנות התנתקות, מבצעים, קורבנות, התפרעויות ושבת של צעדת המיליון, שנועדו למרר את החיים משני צדי גדר המערכת, ברור כי העשן בדרום לא יפוג במהרה וסבבי הלחימה לא יסתיימו. מכאן, שני לקחים לנו: האחד, המשך המאבק הבלתי מתפשר בטרור החמאסי, עד כדי קטיעת ראשי הנחש וביטול יכולות התוקפנות שלו. והשני, להישמר ולא לחזור על טעות עזה בחזיתות אחרות. לא נאפשר גם את הפיכת יהודה ושומרון לחמאסטן, שתסכן את עצם קיומה של מדינת הלאום של העם היהודי.