הפעם, קוראים נכבדים, נדבר על האביב. אלא שמאחר שמדובר בנושא שמחובר לצד הנשי שלו קצת יותר מדי בשביל טור גברי כשלנו, נעשה זאת בעזרת דימוי קשוח במיוחד: הסרט "במבי". אחת הסצינות החשובות בסרט נפתחת ביום הראשון של האביב. 


בניגוד למקובל בעולם האמיתי, שבו עונת מעבר כשמה כן היא, מתאפיינת בשינוי הדרגתי של מזג האוויר, הרי שבהוויה המונפשת מתחלפת העונה באחת, בבוקר בהיר שבו יוצאים בעלי החיים ממעונות החורף שלהם אל הטבע בהתפרצות הורמונלית. טמפר הארנב מוצא לו בת זוג, כך גם פרח הבואש ואפילו במבי, גיבורנו, מוצא את פלין בסצינה שמוכיחה שגם אצל עופרים מאוירים בנות בגיל ההתבגרות הרבה יותר מפותחות מבנים. עד כדי כך חוגגים ההורמונים סביב, עד שאפילו מר ינשוף החכם והנרגן מרשה לעצמו לצחקק ברוחב לב.
 

עוד נחזור לבמבי ולחבריו לבית דיסני, אבל ברשותכם, נקדים לכך כמה מילים על מזג האוויר: בוויכוח בין אנשי החורף לאנשי הקיץ, אני שייך לאוהבים את האביב. העונה הזאת נפלה קצת למלכודת של אניני הטעם, לאמור: "אם היא כל כך מושלמת, אזי עלי למצוא בה משהו דפוק כדי להראות לכולם עד כמה אני מיוחד". אלה בדיוק אותם גברים שיגידו על נשים שנמצאות על הספקטרום בין ג'יזל בונדשן לניבר מדר ש"היא ממש לא הטיפוס שלי" (ברור, כי אתה ממש טעם החודש שלה, גבר!) או נשים שתאמרנה נוכח גברים שבין כריסטיאנו רונאלדו לג'ורג' קלוני ש"גבר לא צריך להיות יפה מדי" (זה מסביר למה בעלך הוא גמד שמנמן וקירח, מדובר באידיאולוגיה!).
 

מדובר באותם אנשים שלא יפרגנו לזכייה ישראלית באירוויזיון או בגביע אירופה. הטובים שבהם יעדיפו את הקיץ, כי בינינו, בעידן שבו אפילו הטנקים כבר ממוזגים, הקיץ האכזרי שלנו הוא כבר לא כזה תיק ויש בו כמה צ'ופרים כמו אבטיח עם בולגרית ותיירות עם חוטיני בחופי תל אביב. נכון שיש גם גופיות לבנות שחושפות שער חזה מתפרץ ששלח כבר גרורות לכתפיים (לרוב אצל גברים) או כפכפי אצבע שחושפים צורך דחוף בפדיקור (כנ"ל), אבל גם אז מדובר במפגעים אסתטיים ששתי בירות צוננות על כיסא נוח בצל יכולות לפתור. ובואו, זה לא שבחורף מסתובב לו הגבר הישראלי בז'קט אופנתי וצעיף תואם כאילו היה פפ גווארדיולה על הספסל של מנצ'סטר סיטי. 
 

המעצבנים יותר, רובם סובלים משמאלנות ממארת, יפגינו כיסופים דווקא לחורף: הם ידברו בעיניים מצועפות על הכמיהה לטיפות הגשם הנוקשות על החלון, נעלי בית משובצות של המגפר וסוודר מהוה. כאילו נתקע עולם הדימויים שלהם באמצע שנות ה–70, לפני המהפך, כשהיו עוד חילונים אשכנזים בירושלים והברנז'ה עוד הייתה בוהמה. אצל אלה קיים תת–ז'אנר מעצבן אפילו יותר, שמדבר על הסתיו במונחים פריזאיים, שעלי שלכת גורמים לו להתרוממות רוח ושתמיד רוצה לעשות סרט, רצוי על רומן לסבי בין פלסטינית לבת–עקיבא, משהו שאולי יקבל מימון מאיזו קרן שתאפשר לו לברבר את עצמו לדעת בבתי קפה במרכז תל אביב למשך 30 השנים הבאות.

אני כשלעצמי מספיק בטוח בייחודיות שלי כדי להיות קלישאתי ולחבק את האביב (בהסכמה) בשתי זרועותי המסוקסות, שכן איני מתבייש להגיד שאני מת על העונה שמוכיחה לי בכל שנה מחדש עד כמה אנחנו - למרות "מותר האדם" וכל הג'ז הזה - חיות. ההורמונים שמשתוללים מסביב, הבגדים שמתקצרים באחת והאוויר הנסבל שבחוץ, בעונה היחידה שבה הוא לא גורם לך להשתעל מקור או להיחנק מלחות מהבילה. 
 

כן, חברים, אני מאלה שפורחים באביב - ולא רק בגלל האלרגיות שהתחלתי לאמץ בשנים האחרונות. האביב הישראלי, זה שנמשך כאן מערב פורים ועד לשבועות, הוא סיבה למסיבה: רצה הגורל והשבוע חפף לו היום הראשון של האביב לחג הפורים והתבטא בהתפרצות הורמונלית שהזכירה לי את הקלאסיקה ההיא של דיסני. וכשבאופק כבר נראית צלחת מרק עם קניידלעך, מתחשק לי להתחיל לשיר: "ניצנים נראו–נראו בארץ". כזה אני, קלישאה מהלכת בחולצה לבנה עם צווארון מעומלן, כל הדרך ממסיבת פורים אל בקבוק הרוזה שנחלץ למלא כוס ראשונה מבין ארבע. 
 

אני טיפוס ממוצע, אחד כזה שאין לו בעיה להודות שממש לא היה אכפת לו להיות על הציר בין רונאלדו לקלוני ושנשים מג'יזל ועד ניבר עושות לו את זה ביג–טיים. אני כל כך לא מיוחד, עד שאני פשוט שמח ש"הנה באה השמש", כמו ששרו הביטלס באחד השירים היותר מתקתקים שלהם. אחד שרוצה לצאת אל האחו עם במבי, טמפר ופרח, אף שמבחינת גילו הוא כבר קרוב יותר להיות מר ינשוף.